החיים זה לא פיקניק

אין הרבה ידיעות בחדשות שממלאות אותי בשמחה. אין הרבה החלטות של משרד החינוך שמזיזות לי. והנה ידיעה אחת שגרמה לי להנהן בסיפוק. משנת הלימודים הבאה (אם לא יהיו שינויים) כל בוקר בכיתות בתי הספר היסודיים ובחטיבות ייפתח ב-5 דקות של עברית. ב-5 הדקות האלה לא ילמדו את הילדים מילים אזוטריות שרקחו במרתפי האקדמיה פרופסורים שמנותקים מהעם, אלא דווקא שיבושי לשון נפוצים ושגורים. את המילים יבחרו מומחים לשפה, והדיון יהיה מהיבטים שונים כגון: הגייה, הקשר תחבירי, הטיות, כתיב וכדומה. בנוסף, יקשרו המורים את המילה הנדונה לניבים ולפתגמים שבהם היא כלולה. באמת שהגיע הזמן. במגזר הערבי, אגב, ילמדו על שיבושי לשון שנפוצים בערבית.

אחרי שיחנכו את התלמידים אני בעד שינהיגו השתלמויות במקומות עבודה. קודם בכל הגופים שקשורים לתוכן: טלוויזיה, מערכות עיתונים ואתרי אינטרנט (מגוחך שבכתבה ב-YNET שמדווחת על המאבק בשגיאות בעברית יש שגיאות סגנון, והאתר עצמו לא חף משגיאות כתיב) ומשם לארגונים גדולים. בכל פעם שאני נמצאת ליד אנשים – ברכבת, בתור לבנק או בסופר – אני צריכה להחזיק את עצמי ולסכור את פי בכוח כדי לא להעיר למכונות השגיאות המהלכות על הטעויות הרבות. אבל אילו הייתה משטרת לשון, ומתנדביה היו מתקנים את שגיאות האזרחים, הייתי מראשוני המתנדבים.

בכתבה פורסמו חלק מהנושאים שיידונו בכיתות. אז אם התלמידים יגידו עומסים אפילו שזו מילה שלכאורה לא ניתנת לריבוי, וגם יאמרו נשקים ורכבים, זה לא כל כך מפריע לי. אבל יש להוריד את הכובע על הניסיון להילחם בצירוף היומרני "במידה ו..." במקום פשוט "אם" (אח של "באם" ו"בכדי"); באנגלוז "לקחתי החלטה", "לקחתי סיכון" במקום לומר פשוט החלטתי, הסתכנתי; וכמובן הרעה החולה והמגפתית: מיגור האות א' של אותיות אית"ן והנחלת היו"ד של הגוף השלישי במשפטים מסמרי אוזן כמו "אני יביא לך את זה מחר" (במקום אביא), "אני ילך" במקום אני אלך ועוד ועוד.

הקישור לפתגמים מבורך בעיניי. כל כך הרבה סיפורים יפים מסתתרים מאחורי הפתגמים. ברגע שיודעים מה עומד מאחורי ביטוי שנראה סתום במבט ראשון לא שוכחים אותו יותר לעולם. אנצל את הרגע ואכתוב על שניים: יצא קירח מכאן ומכאן, ובור סוד שאינו מאבד טיפה. יצא קירח מכאן ומכאן אומרים על מי שרצה שני דברים ובסוף נשאר בלי כלום. ומה המקור לביטוי? מספרים על אדם שהיו לו שתי נשים: צעירה ומבוגרת. הצעירה רצתה שבעלה ייראה צעיר, כמוה, ולכן תלשה לו את השערות הלבנות. המבוגרת רצתה שבעלה ייראה מבוגר יותר, כמוה, ולכן תלשה לו את השערות השחורות.
זו תולשת מכאן, זו תולשת מכאן, ואותו אדם יצא קירח.

ביטוי שני שאני אוהבת הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. זהו כינוי לאדם בעל זיכרון טוב שלא שוכח את מה שלמד. אבל מה הקשר?
איך קראתם את המילה סוד? כמו סוֹד? אם כן, זו הטעות שלכם והמקור לחוסר ההבנה. המילה היא סוּד. ומה זה סוּד? מדובר בצורת בינוני פעול  שפירושה סיידו אותו, מרחו אותו בסיד. כמו ששער סגור הוא שער שסגרו אותו, בור סוּד הוא בור שסיידו את קרקעיתו ודופנותיו. כשהבור מסויד
הוא נעשה אטום, ומים שיחדרו לתוכו לא ייספגו באדמה אלא יישארו בתוכו. עכשיו המטפורה לאדם שלומד משהו וזוכר אותו ברורה לחלוטין, נכון? 

תוצאות בחינות המיצ"ב שהתפרסמו השבוע, יום לאחר פרסום תוצאות מבחן טימס הבינלאומי, שמשווה בין הישגי תלמידים ברחבי העולם
במתמטיקה ובמדעים, לא הפילו אותי על הרצפה מרוב תדהמה. הייתי מופתעת הרבה יותר אם ישראל היתה מטפסת 10-5 מקומות בדירוג העולמי ואם ממוצעי בחינות המיצ"ב היו גבוהים ומעוררים גאווה. מה שכן הפליא אותי הוא ההסברים שסופקו.
לגבי מבחן טימס, המבחן הבינלאומי, טענו במשרד החינוך שבעצם לא הייתה ירידה כזו גדולה בהישגים, כי לקראת המבחנים הקודמים, שנערכו
בשנת 2003, תלמידי ישראל עברו הכנה ממוקדת , למרות שחוקי הדירוג הבינלאומיים אוסרים על כך. למבחן האחרון מ-2007 לא התכוננו ולכן נראה שיש ירידה. קודם כול, אם במשרד החינוך עוברים על החוקים ומכינים את התלמידים מראש בניגוד להנחיות, לא ברור למה כל כך משתוממים שם לנוכח ההעתקות המרובות במבחני הבגרות. התלמידים בסך הכול הפנימו את המסר שלמדו ולפיו המטרה מקדשת את האמצעים ומה שחשוב
הוא הציון ולא הידע. שנית, במקום להסביר שהמקום שישראל הגיעה אליו ריאלי ומשקף את המצב היה עדיף אם היו עושים משהו כדי לעצור
את ההידרדרות. זה שישראל מדורגת מעל איראן, קולומביה, בחריין, רומניה וגיאורגיה זו לא ממש סיבה למסיבה.
גם תוצאות בחינות המיצ"ב (בחינות שבודקות את היעילות הבית ספרית ואת והצמיחה לאורך השנים ומספקות הערכה גם לגבי הישגי התלמידים
וגם לגבי האקלים הבית ספרי) לא משמחות. ביסודיים המצב סביר, אבל בכיתה ח הציון הממוצע במתמטיקה הוא 44.1  ובאנגלית 58.4.
השאלה היא מה עושים עם הממצאים האלה. אם היה קורה דבר כזה ביפן, שר החינוך כבר מזמן היה מבצע בגופו חרקירי או לכל הפחות מתפטר. אצלנו מחליפים האשמות ומחפשים אשמים. המורים מאשימים את שרת החינוך ושרת החינוך מאשימה את המורים, משום שהם אינם מגיעים להשתלמויות מקצועיות. נשמעו אפילו הסברים שההישגים הנמוכים הם פועל יוצא של השביתה הממושכת שהייתה לפני שנה.

לדעתי יש כמה וכמה סיבות לכישלונות. לא לדחוף. יש מספיק לכולם.
1. מרחב.  יותר מדי תלמידים לומדים באותה כיתה. צמצום מספר התלמידים יקל על המורה ללמד ויאפשר לו להקדיש יותר תשומת לב לכל תלמיד.
2. שיטות הלימוד. במשרד החינוך כל הזמן מחדשים ומפתחים עוד ועוד שיטות לימוד. חלק מהשיטות מגיעות לארץ אחרי שהוכחו ככישלון בארה"ב. בשנה אחת פעלו בישראל שש שיטות שונות ללימוד חשבון. הרבה פוליטיקה יש פה, והמורים צריכים להתיישר כל פעם לפי השיטה התורנית, ללמוד אותה וללמד בה גם אם הם חושבים שהיא בעייתית. אני הייתי מסתכלת איזו שיטה הוכחה יעילה, בוחרת בה ולא ממהרת לשנות. לא צריך רפורמה
כל שנתיים רק כדי שלמפתחי תוכניות הלימוד ועורכי המחקרים תהיה עבודה.
3. מורים. כל עוד יקשו על מורים שחוקים לצאת לפנסיה מצד אחד וימנעו כניסת מורים צעירים מצד שני, וכל עוד ההוראה תיתפס כמקצוע נשי שאין בו כסף ובוחרים בו בגלל החופשות המרובות נישאר עם הרבה מורים גרועים, עייפים וחסרי מוטיבציה. חייבים להעלות את הדרישות מפרחי ההוראה, ולשלם למורים באופן שקשור באופן כלשהו לטיב עבודתם. אם אני הייתי מורה והייתי יודעת שאקבל אותה משכורת גם אם אשקיע וגם אם לא, לא בטוח שהייתי מתאמצת במיוחד.
4. משמעת. פעם המורים נהגו להרביץ לתלמידים סוררים והתלמידים פחדו מהם וכיבדו אותם. היום התלמידים מכים את מוריהם והמורים פוחדים מהם ומהוריהם. בעיות ההתנהגות מתחילות בבית. בזה אי אפשר להאשים את בית הספר. אם ההורים לא מצליחים להשליט משמעת על ילדם
כי הם מנסים להיות חברים שלו ונותנים לו מה שהוא רוצה כדי שיהיה שקט בבית, אין לצפות שבכיתה הוא יתנהג בנימוס ובאדיבות.
לצערי, אנחנו חיים היום בעידן שבו אנשים שמתנהגים בבהמיות ובכוחניות זוכים להערצה ואילו ילדים שקדנים ושקטים זוכים לשלל כינויי גנאי.
ידענות, סקרנות ורכישת ידע אינן נחשבות מעלות, ובבורות וטיפשות כבר לא צריך להתבייש. איזה סיכוי יש לבית הספר בתנאים האלה?
5. שעות. זוכרים את כל קיצוצי השעות שעשו בתקציב החינוך? התלמידים היום לומדים פחות שעות מפעם. וכשלומדים פחות – יודעים פחות.
6. יותר מדי התחשבות. הסעיף הזה לא קשור למבחני המיצ"ב, אלא לחינוך בכללו. בזמני לא היה מיקוד. ישבנו ולמדנו את כל החומר.
היום רוצים להקל על התלמידים ולכן אומרים להם מראש במה להתמקד לקראת הבגרות. אין מה לעשות. כשלומדים פחות – יודעים פחות.

בכל פעם שיוצא לי להיתקל במישהו שלמד איתי בשכבה בתיכון או ביסודי מפתיע אותי לגלות כמה הוא דומה לאיך שנראה בילדות.
משום מה נדמה לי שאני עצמי השתניתי לבלי היכר, אבל כנראה שמשהו בסיסי נשאר קבוע ומאפשר זיהוי מיידי גם שנים רבות אחרי שנפרדו הדרכים.
כשלמדתי ביסודי הייתה לי מורה מחנכת, שלצורך הפוסט נקרא לה המורה ר'. כנהוג בבית ספר יסודי היא לימדה את רוב המקצועות.
המורה ר' לא השאירה עליי חותם מיוחד. לא אהבתי אותה ולא שנאתי. פרווה.
יום קיץ אחד, לפני כשלוש שנים, בעודי צועדת לרכבת, נתקלתי בה. אני הגעתי מדרום, בדרך לרכבת, היא הגיעה מצפון, עשתה צעידה ספורטיבית, וחלפנו זו על פני זו. לא אמרתי לה כלום. אולי ממבוכה שתזהה אותי ותרצה לדעת מה מעשיי היום ואיאלץ לאכזב אותה שלא גדלתי להיות מדענית טילים או אמנית מחוננת; אולי ממבוכה שתניד בראשה ותגיד שהיא לימדה במשך 30 שנה כל כך הרבה תלמידים, שהיא כבר לא זוכרת אף אחד מהם, בטח לא תלמידה מלפני למעלה מ-20 שנה. לפיכך המשכתי בדרכי.
אני בחורה צפויה, לא מעניינת במיוחד ואוחזת בהרגלים קבועים. אני יוצאת לעבודה בכל בוקר באותה שעה, הולכת לרכבת באותו מסלול ונוסעת כל יום ברכבת שיוצאת באותה שעה. גם למורה ר' יש הרגלים קבועים. היא יוצאת להליכת הבוקר שלה כל יום באותה שעה וצועדת באותו מסלול.
לפיכך, כל אותו הקיץ חלפתי  על פניה בוקר-בוקר. בסופו של דבר תם החופש הגדול ולא ראיתי אותה יותר. מן הסתם היא חזרה ללמד ולא יכלה כבר לצאת להליכות הבוקר.
בקיץ הבא עברתי דירה ולא נתקלתי בה, ובקיץ שאחריו חזרתי הביתה. כששבתי לצעידות אל הרכבת וחלפתי על פני המקום שבו היו מצטלבות דרכינו נזכרתי בה, אבל לא ראיתי אותה שוב.

 יום אחד ראיתי ברחוב מודעת אבל. המודעה בישרה כי חלפה שנה מאז מות הרעיה, האם, האחות, הסבתא, המורה והמחנכת ר'.
הרגשתי המומה. לא פלא שלא ראיתי אותה. מעניין מה קרה, חשבתי. היא הרי נראתה בסדר. קצת מבוגרת, לא מאוד. בת 65 לכל היותר.
האם הייתה חולה? האם סבלה? כמה נורא למות צעירים ולא ליהנות משנות הפנסיה.  נהייתי קצת עצובה שלא דיברתי איתה, כי עכשיו כבר לא אוכל לדבר איתה אף פעם. לא שיש לי על מה לדבר עם מורה מלפני עשרים שנה. ובכל זאת... נחמץ הלב.
חלפה עוד שנה ושוב הגיעו הקיץ והחופש הגדול.  בוקר אחד, בצעידה לרכבת שוב חלפתי על פני המורה ר'. הופתעתי ושמחתי.
אחרי הכול שלומה טוב. בצירוף מקרים מפתיע יש בעירי שתי מורות ומחנכות בעלות אותו שם פרטי ואותו שם משפחה.
לפני כשבוע ראיתי מודעת אבל לציון שנתיים לפטירתה של אותה מורה. הפעם חייכתי לעצמי בשקט וידעתי שזו לא ר' שלי.