"תחליט לאן אתה הולך לפני הצעד הראשון. לפחות כיוון תבחר. אני לא אוהבת כשאתה זורק את עצמך על העולם". כל כך בטוחה בעצמה, כל כך יפה. באותו הרגע לא שמעתי מילה ממה שאמרה, רק ישבתי והסתכלתי על שפתיה נעות בצורה מושלמת ביחס לפנים. הכל מסביב נמחק, והיא הייתה בפוקוס.
כל זה רק אמר לי שאני כבר חייב לברוח, להתנתק. באמת לא משנה לאן, העיקר שרחוק והעיקר שמכאן.
המיקסר של השכנה זמזם בצורה מעצבנת שמבשרת את בואו של החג. גם כן, עוד שנה נפתחת, רק את זה אני צריך. שעוד פעם יחכו לי הפתעות כאלה מעבר לפינה, וששוב אני לא אהיה מופתע מהדרך שבא הדברים מתנהלים, כמו שכל התסריט הזה כבר ידוע מראש.
התחלתי ללכת, כמה עשרות צעדים ראשונים די החלטיים. ללא ספק, ללא פחד, ללא כיוון.
צומת.
אמרתי לעצמי באותו הרגע שאני רוצה להיות לבד, אבל אחד בפלב ואחד בפלאפון שיצא באותה השניה בדרך פלא מהכיס, ועוד אחד ביד שלי שהתחילה לכתוב לה הסימן הראשון לחיפוש קרבה. אפילו חצי שעה לא עברה. אפילו עוד לא יצאתי מהעיר.
ריח תבשיל נהדר בישם את האוויר וניתק אותי מהמכשיר שחזר לכיס.
כנראה שעוד פעם החג יהיה באותו מקום, וכנראה ששוב נפתחת לה אותה שנה, וסביר להניח שהיא תגמר אותו הדבר.
קשה להתנתק.
היא אפילו לא החזירה הודעה, ואני שוב באותו הבית.
כנראה ששנה הבאה אני אצטרך להחליט לאן אני הולך לפני שאני פותח את הדלת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
