למה לשנוא מישהו?

כי הוא פוגע בך כל הזמן?, כל פעם מחדש?.

גם כשאני חושבת שמצאתי לי פתח אוויר קטן, חור לתקווה , אולי האחרונה שהיתה לי, משהו סותם אותה.

וכשהעיניים נפגשות , כל האמת יוצאת החוצה, גם אם לא רוצים.

אני רוצה ללכת בדרך שלי.

גם אם היא עקומה.

אם הייתי מנסה לחיות במציאות משלי, שהכל שונה שם, הייתי מנסה ליישר את הקו העקום שנחרט בי.

ואז הייתי מטפסת כל הדרך, עד הקצה.

ושוב, הייתי מגיעה לגבול, עומדת ומביטה למטה.

עוצמת את העיניים , פורסת ידיים לצדדים, לוקחת נשימה עמוקה ונופלת. שוב.

כשהייתי צונחת מטה, ונהנת מהרוח שעוטפת לי את הפנים, הלחצים שהיו בי , היו משתחררים.

אך עם הנפילה, ידעת שעכשיו אין אף אחד שיעזור לך לקום.

חיי האהבה המופלאים שלי.

מצאתי זמן לעדכן בין  השעות העמוסות שלי.

רע לי. אני נופלת.

עיצוב חדש. לא משהו, אה?

תגיבו, חשוב לי.