בדרך כלל שאנשים יושבים לידכם, מביטים עליכם ושותקים, זה סימן שמישהו רע עומד לקרות.

הם עומדים לזרוק אותכם, לספר לכם שנאר לכם כמה חודשים לחיות, שחס וחלילה מישהו מת וכ'ו.

אבל אתה שותק יותר מאשר שאתה מדבר. אולי נדמה לי שאני יודעת עליך הכל, מה אתה אוהב, ומה אתה שונא - אבל אני לא יודעת בעצם כלום עליך.

ומה שעוד יותר מבלבל זה שהשתיקה שלך מכוסה לעיתים בציפוי של פטפטנות , כזו שלא חוספת דבר ומייצרת תחושה נוחה.

אתה תמיד רוצה פחות, ולכן תמיד אני יבקש ממך יותר.

השלווה שבך גורמת לי להתחמם. כשאתה נסוג לאחור , אני אקח בהכרח כמה צעדים קדימה.

אתה משתדל יותר, להיות אתה, עם התחושה שלך. להביע אהבה במיחים. אתה הראשון שיגיד שהוא אוהב , והראשון לשכוח להגיד את זה שוב.

כשאתה רוצה להזכיר שגם אתה נמצא בחדר, אתה מלטף אותי מרחוק , כיאלו יש מסביבי בועה.

לפעמים כשאתה חוזר הביתה אתה מקווה שאין שם אף אחד, כדי להיות קצת לבד, זמן לעצמך , לעשות חשבון נפש.

מצד שני, אתה רוצה לחזור הביתה ולמצוא שם את אהבה שלך, מחכה לך , שתניח את הראש על יד הבנאדם שאתה אוהב.

אבל אתה רוצה להאמין שאפשר לעשות את שניהם ביחד. שגם אתה יכול לאהוב מישהו וגם להיות לבד.

אתה שונא את המחשבה שאתה מרתיע. למרות שאתה לא בנאדם כזה.

כשאנשים מקיפים את עצמם בריחוק, כדי לחזור אחורה ולבדוק איפה זה התחיל.

היום אתה כבר יודע לומר שהביישנות והשתקנות שמאפיינות אותך הן פועל יוצא של עבר שלא דיברו. וכשדיברו, בדרך כלל הצטערו על זה.

כשאתה חושב על לאכזב אנשים קשה לך. באופן מוגזם. אתה מסוגל לעשות הרבה מאוד דברים- ללכת לפגוש אנשים שאתה לא בהכרח רוצה, למלא את הבקשה של מישהו גם אם אין לך זמן, רק כדי לא להגיע למצב שיתאכזבו ממך. הכל מתוך המחשבה על הצד השני ולא רק על עצמך.

אין לך את הכוח למתיחות הזו ששומרים בבטן, למרות שאתה כן מזהה אצלך את העניין של לכעוס בשקט. זה משהו שאתה לא אוהב בעצמך, ואתה מוכן לעבוד על זה ולשנות אותו.

אתה מסוג האנשים שגם עם הבנאדם הכי קרוב אליהם , הם לא יכולים לפתוח את כל הקלפים ולשפוך את הלב.

ולפעמים התרופה הכי טובה היא זמן. זמן להכל, גם לעצמך.

אתה זה אני, ואני זה אתה.

הכי אמיתית שיש, נועם.

למה לשנוא מישהו?

כי הוא פוגע בך כל הזמן?, כל פעם מחדש?.

גם כשאני חושבת שמצאתי לי פתח אוויר קטן, חור לתקווה , אולי האחרונה שהיתה לי, משהו סותם אותה.

וכשהעיניים נפגשות , כל האמת יוצאת החוצה, גם אם לא רוצים.

אני רוצה ללכת בדרך שלי.

גם אם היא עקומה.

אם הייתי מנסה לחיות במציאות משלי, שהכל שונה שם, הייתי מנסה ליישר את הקו העקום שנחרט בי.

ואז הייתי מטפסת כל הדרך, עד הקצה.

ושוב, הייתי מגיעה לגבול, עומדת ומביטה למטה.

עוצמת את העיניים , פורסת ידיים לצדדים, לוקחת נשימה עמוקה ונופלת. שוב.

כשהייתי צונחת מטה, ונהנת מהרוח שעוטפת לי את הפנים, הלחצים שהיו בי , היו משתחררים.

אך עם הנפילה, ידעת שעכשיו אין אף אחד שיעזור לך לקום.

חיי האהבה המופלאים שלי.

מצאתי זמן לעדכן בין  השעות העמוסות שלי.

רע לי. אני נופלת.

עיצוב חדש. לא משהו, אה?

תגיבו, חשוב לי.