סוג של גמילה עם תחליפים.
פתחתי פרק חדש בחיי. מעין פאזה כזו שאחרי שהיא תהייה מאחורי - אני אהיה בן אדם שונה. בוגרת יותר. מלאת הבנה כלפי כל מיני דברים וסיטואציות למיניהן.
אני לא רוצה לגמור כמו חלק מהאנשים שאני מכירה.
אני לא רוצה לנצח לחיות בסרט שלי עם עצמי. אני רוצה שיהיה לי איכפת מאנשים הסובבים אותי, סיטואציות שאני נכנסת אליהן, ובעיקר - שיהיה לי איכפת מעצמי. לפתח כבוד כלפי עצמי וכלפי הגוף שלי. אני לא רוצה לוותר על חוט המחשבה שלי ועל הראיית עולם שלי. אני רוצה להיות מודעת כמו פעם. אני לא רוצה לשמר את החוסר איכפתיות הזה שהיה לי כל כך נוח איתו עד עכשיו. הדחקה זה לא טוב. אני צריכה תקופה שתלמד אותי איך להתמודד. להתמודד עם עצמי, עם מסגרות חברתיות, אנשים, עבודה וכל מה שמסביב. בעיקר להתמודד ולא לפחד.
אני צריכה את התקופה הזו בשביל לחמם את עצמי ולא לרעוד. לא לברוח מהצל של עצמי. אני לא רוצה לעצום עיניים ולהתעלם מזה שעוד שניה דורסים אותי.
אני רוצה להפסיק לחיות במטאפורות. בלי דימויים. בלי שיכרון. אני רוצה להיות פיכחת כשאני אבין שהתאהבתי. אני רוצה להיפטר מאובססיות. אני רוצה להיות חזקה נפשית. אני רוצה להיות תלויה בעצמי ולא בגורמים חיצוניים. אני רוצה להפיל את עצמי ולאכזב את עצמי כדי שאני אוכל לבכות ולהבין למה. אני רוצה לדעת למה. ואיך. ומתי. לדעת, להתפקח ולהתבגר.
רק הזמן הזה בלבד שהוא לא בדיוק לבד. יש לי כל כך הרבה דברים לשאוף אליהם.
אני כל כך שמחה שאפילו הגעתי לתובנות האלה. כי זו רק ההתחלה. להבין מה אני רוצה להבין.
ואין לי שעון מתקתק. אני בת 17. שום דבר לא לחוץ ואני לא במירוץ נגד הזמן.
אני לא אבא שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
