Love in a Paint Box
חשבתי לעצמי
שבטח גם הוא מחפש את השקט
שגם אצלו יש איזה בלאגן
שזה עושה לו טוב
שאני מיואשת |
| 9/2009
גודל האכזבות
חשבתי שכשאני אגיע לקנדה אני ארגיש אחרת. ואני מרגישה אחרת. אבל לא כמו שחשבתי. חשבתי שהשינוי יהיה הרבה יותר דראסטי. חשבתי שיהיה יותר מרגש לפגוש את אחותי אחרי שנה וחצי שלא ראיתי אותה. חשבתי שיהיה יותר מרגש לפגוש אנשים שלא ראיתי שנתיים. חשבתי שאני אהיה יותר שמחה. חשבתי שהשוקולד שכל כך חיפשתי ולא טעמתי שנתיים יהיה כל כך טעים - הכי טעים... כמו פעם. חשבתי שהפרפרים בבטן שהיא נותנת לי, האישה ש15 שנים יותר מבוגרת ממני, יהיו יותר חזקים ברגע שהיא תהייה מעליי.
אבל לא. המפגש עם אחותי היה מזעזע ולא הפסקנו לריב מאז שהגעתי. האנשים שלא פגשתי שנתיים פחות מרגשים אותי מהאנשים הנפלאים שפגשתי בישראל (ולא, אני לא צינית). אני לא שמחה. אני מרגישה שאני בעולם לא אמיתי, שאני בעולם לא פתור. גם כאן אני לא יודעת מי אני. אני בעצם גם לא רוצה לדעת מי אני. הדבר היחידי שאני מדחיקה מעצמי זה אני.
השוקולד שטעמתי היה סביר. שימח אותי לראות שיש אותו. חשבתי שמתתי משפעת החזירים ושעכשיו אני בגן עדן. אבל תכלס פעם הטעם הזה יותר ריגש אותי.
וההיא... לחשוב עליה ולהיות בקירבתה עשה לי פרפרים בבטן. אבל כשהיא נגעה בי, חיבקה אותי ונישקה אותי, זה כבר לא היה פרפרים בבטן. זה הרגיש לי פתאום "לא נכון". ואפילו הזכיר לי את הפעם ההיא שהייתי שיכורה ומישהי ניסתה לגרום לי לזיין אותה. אני יודעת מה אני עושה, אבל רק עד שאני מתחילה לעשות את זה. כשהקרון ברכבת ההרים שלי עוזב את התחנה בה עליתי עליו, אין לי שליטה. ואני מרגישה חסרת אנים וחסרת ידע כרגע. אני שופטת אנשים כמוני ורק לי מותר לעשות הכל. חשבתי שרחוק מהמקום ששופטים אותי בו ומכירים אותי בו... חשבתי שפה אני אוכל להתחיל מחדש. אבל אני מתחילה הכל אותו דבר. ואני לא יודעת. באמת שאני לא יודעת. אני באמת פחדנית. לא סתם. אני באמת פוחדת אפילו שאמרתי שאני לא.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
