לא כתבתי פה חצי שנה שנראית לי כמו חודשיים גג.

אני לא יודעת מה קרה פתאום שנכנסתי לישרא-בלוג והתחלתי שוב לכתוב פוסט, כמו פעם.

הכל מרגיש לי שונה עכשיו.

וזה לא שיש לי משהו מיוחד לכתוב, כי אני לא רוצה לספר על החיים שלי פה (למרות שפעם הייתי עושה את זה הרבה), ובכל זאת משהו כנראה גרם לי להקליד את שם המשתמש והסיסמא שלי (שנראה לי שאני אזכור לנצח) ולמצוא את עצמי שוב מול העמוד הלבן הזה.

הכל מרגיש לי מוזר עכשיו.

יום טוב, יום רע. יום אני ככה, יום למחרת ככה. שעה אני צוחקת, שעה אני בוכה. מתלבטת בלי סוף, ובכלל לא מבינה מה אני מנסה לכתוב פה.

אולי כל זה בכלל לא אני. ואולי פשוט השתניתי וזו האני החדשה שמתחילה לקבל אופי.

אולי אני סתם פוחדת, כי אני שוב עומדת בפני סוף, ואז שוב בפני התחלה חדשה. אני חייבת להבין מה התכונות שלי שיעזרו לי עם כל הדברים שאני אתקל בהם בחיים, ואילו תכונות עדיף לשנות. וזה קשה. זה כאילו לא רוצה להשתנות עכשיו.

כואב לי הראש.

אני לא רגילה כבר להיות ערה בשעות האלה. כל סדר היום שלי התהפך, כל סדר העדיפויות שלי השתנה, כל הביטחון של החיים שלי התמוטט.

כל יום הוא בשבילי כמו בחינה מחודשת של העובדות. מה מכל מה שאני חושבת שיש לי בחיים - באמת שלי ובאמת יציב?

זה כאילו כלום לא יציב. ואיך משהו יכול בעצם להיות יציב כשאני לא יציבה? כשכל שנייה אני מרגישה אחרת?

האנשים שהכרתי כבר לא מוכרים לי. יצא לי להכיר אנשים חדשים ששינו את החיים שלי לגמרי ועכשיו הם חלק בלתי נפרד מהם. עכשיו הם כבר לא חדשים, ועדיין זה מרגיש כל כך חדש וכל כך שונה. פעם הייתי חלק מדברים שהיו לי מוכרים. היום הדברים האלה לא מוכרים יותר. הדברים החדשים ממלאים את המקום של הדברים הישנים, אבל זה כאילו שחלק מהחיים שלי נעלם לאנשהו, חלק ממני נעלם.

כלום לא ברור לי.