כי למה להתעלל בו? למה את מתעללת בו? "כואב לו ותני לו זמן"

אבל זאת אני

וזה אתה

וזה היינו

אנחנו

ההשתדלות והמאמצים להראות לי דברים אחרים, החושך בבית המוכר שכמעט מזכיר לי בית וחופש אבל כבר לא

כי יכלתי להיכנס

ולהרגיש בבית

ולהיזכר שוב בזיכרון הראשון שלי

אבל החושך לא עוזר והוא חולף דרכי

הרבה סימנים מראים לי שהוא לא יתקרב

הוא לא לקח לי את התיק

הוא לא אמר לי שלום אפילו

או שכן? אני אפילו לא זוכרת... אבל זה בסדר לא? זה מה שהוחלט. הטעם של הביסלי המגעיל שאכלתי באמצע הלילה או תחילת הבוקר תקוע לי בפה ואני מרגישה יובש וצמאון מטורף לכל דבר. "יבש לי בפה" הוא אומר "אני ארטיב אותך" אני עונה. הוא מתעלם, וממשיך להתאמץ להראות לי כמה שהיה לו טוב הלילה. "אני שמחה שנהנית" ומתחילות להיגמר לו המילים. אני מפחדת מהגוקים כרגיל אבל משתדלת להראות שלא. כי אני לא אתקרב כשאני רואה שהוא לא מעוניין. הוא מראה לי את כל הדברים שאני אמורה לרצות באמצע הלילה. מזגן אוכל ומים. תתקיימי לך פה. בחדר שלי. תהיי אצלי אם את צריכה. אם את חייבת. אם אין לך ברירה. אני מוכן לתת לך מקום. פינה. את החדר המלא מליון ואחת זכרונות ודברים שלי. תהיי חלק מהזכרון שלי. או שתהיי ותעלמי כי אני הולך. הולך למטה. קומה מתחת.

אבל את לא מתקיימת יותר, ואת מסתכלת על כל הדברים

ואת חייבת לבדוק אם המברשת שיניים שלך עדיין שם כי את בטוחה שהוא זרק אותה כמו פעם קודמת

ולהפתעתך המאוד רבה היא שם, אז את שוקלת לצחצח ולנסות להירדם. אבל את יודעת שלא תצליחי. את יודעת שהוא גם לא יבוא באמצע הלילה. הוא לא כזה. הוא לא ייתן לך לדרוך עליו שוב, או לשחק ברגשות ובמילים יותר. הוא אומר לך שזה נגמר במעשים החדשים שלא בטוח ציפית להם. רק אותך זה מפתיע. רק את מופתעת מההתנהגות שלו. כל אחד אחר שיסתכל מהצד לא יופתע, גם הוא לא. אבל אז את אומרת לעצמך שהוא בטח החביא אותה בפינה כלשהי והחזיר שניה לפני ששלחתי לו הודעה. את מופתעת עוד שהוא ענה בכלל. אבל לאן היית הולכת? ב5 בבוקר? בעיר שלך אבל כבר לא שלך את נעלמת, הקור כבר לא מפריע, ואולי כבר לא כל כך קר כי את מתחילה לראות את הזריחה.

אז תוך שניות את מחליטה להחליף בגדים כדי שלא תראי ברבי ב6 בבוקר. הדבר הראשון שקופץ מהתיק מתלבש, החולצה שלו נזרקת, רחוק על כיסא

שוקלת לסדר לו את השמיכה, אבל אפילו לא הספקתי להיכנס למיטה. בלי לחשוב פעמיים אורזת את הבגד האדום הבוהק שישב עלייך מסתכלת מסביב וחושבת אם לחכות שיירדם. לחכות? האם הוא יירדם? וגם אם כן, הוא לא ישמע אותך? זה מיותר כי הוא יישמע הכל.

אבל איך? איך אפשר לצאת ולסגור את הדלת? אם את יוצאת זה נגמר. את לא באמת קולטת את זה אז את לא מסתכלת לאחור. אם את יוצאת זה נזרק. אז את מריצה את כל השנה הזאת אחורה וקדימה שוב ושוב ואת חושבת לעצמך איפה זה נדפק. איפה איבדנו את עצמינו. איפה החלטת לזרוק אותו בסמס בווטסאפ. אז משליכים לפח, ביחד. מחליטים על זה ביחד, שנינו מסכימים שזה הדבר הנכון לעשות למרות המאמצים. בכל מקרה את מנסה להיות שקטה במדרגות. האור דולק. אני מציצה אליו והוא מנופף לי עם היד. חושבת אם לעצור ולהגיד שלום או פשוט לצאת. ויש שם כיסא לידו.

אז אני אשב. אני אסתכל קצת. הוא יעשה את המבט הנכאב שוב. ישאל אם ללוות אותי, ישאל לאן אלך. "אל תדאג, אני מסתדרת, אני אסתדר"

אתם תסתדרו.... גם בנפרד. יהיה קשה אבל בטח תצליחו

הוא בטח יצליח

וכואב לך האגו שלך כואב בגלל שהוא לא מתעקש עלייך יותר. אבל את חושבת שוב ומתחשבת

"אם הייתי נשאר לישון איתך היית נשארת?"

-"כן"

ברור שכן. זאת הייתה הכוונה

אבל יאנה, למה את מתעללת בי? בשביל מה?

"למה רצית לבוא לישון?"

-"כי זה אתה, וזאת אני

תנעל"

את יוצאת ואת יודעת שלא תכנסי יותר

לא בזמן הקרוב

לא בטוחה אם בכלל

בא לך לבכות

אבל את לא באמת מעכלת

אנחנו אולי לא עיכלנו

אבל כשהתעוררתי בבוקר והיה שקט

והוא לא באמת רצה לראות אותי עוד פעם אחת אחרונה

אני מבינה שהוא עשה את הדבר הנכון

הוא שחרר

ועכשיו תורי