ממחר יש לי שוב הזדמניות לחזור למה שהיה בצפר.

להעביר ימים שלמים בלי אוכל.

לחזור לתחושת הריקנות.

אבא בעבודה. אמא כל היום בנסיעות.

ואני לא בבית מ-6 וחצי עד יום שני בסביבות 12 וחצי.

ב-12 וחצי אני צריכה לחזור הביתה וב-1 ורבע בערך אני נוסעת לתזונאית.

משם לת"א עד הערב.

ואז שוב בצפר. המקום שבו הכי קל לי לא לאכול.

עכשיו גם יהיה לי יותר זמן לעשות ספורט.

חוץ מהשיעורים בבצפר, כל יום אני הולכת לחות 10 דק' מהבית לתחנה ובחזרה.

וגם יש לי כל יום משהו אחרה"צ ככה שזה גם מעסיק אותי ולא נותן לי זמן לאכול וגם אני הולכת הרבה.

אני שמחה שיש לי את העומס הזה.

שישאר ככה תמיד.

לפעמים פשוט צריך לוותר.

ישנתי אצלך, החלפנו מלא בגדים, כששתינו באותו החדר.

איך זה שלא ראית את החתכים?

מזל שלא ראית אותם.

לא חתכתי כבר שבוע בערך, אולי קצת פחות, אחרי שחזרתי לחתוך לפחות פעם ביום.

אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי..

שוב הייתי חותכת כל יום, ושוב הפסקתי לחתוך והפסיק הרצון.

אני מפחדת שהוא יחזור שוב.

אני רוצה לצאת מזה.

אבל כל פעם משהו מפיל אותי למטה.

מישהי אמרה לי פעם שאי אפשר לצאת מזה לבד..

לרגע אני מתחילה לחשוב שהיא צודקת.

אבל אני לא מוותרת.

אני אצא מזה, אני אצליח.

שיטה חדשה, הא?

אם לא חותכים אז מקיאים.

אם לא מקיאים- חותכים.