וזה עולה,
ואת כבר לא יכולה להסתיר את זה.
ככל שאת מנסה להרחיק,
את יותר מקרבת.
וככל שאת מתקרבת,
את מרתיעה.
מרתיעה את כולם,
בעיקר את עצמך.
עוצמת עיניים, נרדמת.
כשהן נפקחות, כלום לא השתנה,
אותה שגרה מקולקלת ומבחילה.
וויתרת על הרחמים מהסביבה,
נשארת עם רחמים עצמיים.
זה לא בריא, את יודעת..
ובכל זאת מוצאת אותנו אשמים.
כשהוצאת הכל מעל ליבך אף אחד לא האמין.
פסיכית, הם אמרו.
למה היא לא לוקחת רטלין?
ועוד מכה שנוחתת על נפשך,
ועוד חבורה שלא נותנת מרגוע,
מעצמך.
פרפרים בבטן.
הם מתעופפים שם, ולא מהתרגשות.
ממועקה, מחשק לצניעות.
רוצה להקיא את תוכך,
לצעוק את נשמתך.
זה בעייתי, את יודעת.
שאת שומרת הכל לעצמך.
The world stuck in black and white