הרהורים. . .

אז זהו, טסת. ממש עכשיו אתה אמור להחליף מטוס. טסת לאהבת חייך, השארת אותי כאן.

היה יום עצוב, מדהים. היינו ביחד ונפרדנו [כידידים] וחיבקת אותי והרבצת לי ואני לך וצחקנו

בשביל כל הזמן שלא תהיה פה (לא מספיק...). שתהיה שם איתה. ואז עליתי על האוטובוס ואתה נשארת

לראות אותי עד הרגע האחרון. ואחרי שהאוטובוס נסע התחיל מבול של גשם, ידעתי

שהשמיים יבכו איתי... בתיאום מושלם. ולחשוב שעוד כשהיינו בתחנה השמיים היו בהירים.

אבל העיקר שאתה מאושר, שאתה בעוד מספר שעות תראה את אהובת לבך שלא פגשת המון זמן.

בטח כשתפגשו תרוצו אחד לשנייה ותתנשקו כמו הזוגות האלו בסרטים...

איזה סרט מדהים זה יכול להיות, ואיזו מציאות מכאיבה זו...

אבל אני... אני אסתדר. רק אני מקווה שכמו שהבטחת באמת תהנה שם הכי הכי בעולם,

כי כמו שאמרתי לך כבר היום - אם לא תהנה אני ארצח אותך. הדבר היחיד שמעודד

אותי הוא המחשבה שאתה תהנה ותחייך. זה הכי הכי הכי חשוב.

טוב, אני יודעת שבשלב כזה אם באמת הייתי מרשה לך לקרוא כבר היית חושב שאני חופרת,

אז זהו... אני אתגעגע בכל לבי,

אני אוהבת אותך...♥

כולם סובלים, לרוב גם את. אין לך מושג מה לשפר או לדרדר או לא לגעת [לדעת].

זה עצוב להסתכל על העולם הזה של הכאב... החתכים, השחור, הסודות.

ולחשוב שהיית בעולם הזה. ועדיין קיים בך הפחד שעמוק בפנים הוא עדיין חי עמוק בתוכך,

מחכה לפרוץ בהזדמנות שתשבור אותך לנצח. מפחיד כמה שאת יכולה להזדהות איתו.

לפעמים את מתגעגעת אליו, רוצה ליפול לתוכו שוב, כמעט מתפתה.

ולפעמים יש חתכים קטנים שמובילים אותך לשם, אבל את חוזרת בזמן. לפני שהוא משתלט עלייך שוב.

ומה אם בפעם הבאה לא תוכלי לסרב לו? מה אם בפעם הבאה תישאבי לתוכו כמו אז?

הרבה סימני שאלה ואפס תשובות.

גרון כואב,

אף מצונן,

פה יבש,

לשון כוויה,

לב שבור.