| 6/2008
I gazed a gazeless stare
אז הסתבר שבסוף הייתי סתם קצת לחוץ ומלא ביקורת עצמית,
כי אחרי שבועיים ומשהו אני מאוד נהנה עם הבחורה המדהימה הזו.
אבל יותר מזה אין מה להגיד, כי היא יכולה לקרוא פה ו...כל מחמאה שאני אכתוב תהיה פחות כנה,
אני לא באמת יכול להתלונן, והכתיבה שלי יכולה להיות לפעמים מספיק מטרידה.
למזלי, קורים לי דברים אחרים בחיים חוץ ממנה...אם כי עדיין קצת קשורים אליה.
אז קודם כל התדמית שלי (והדי מועדפת עליי,באיזשהוא מקום) נסדקה קצת...
אני כבר לא בדיוק אותו שמוק פסיכי ואפאתי שמחפש הזדמנויות לנצל, זאת אומרת כמובן שאני כן, אבל בזמן האחרון אני עושה כמה דברים שקצת נוגדים את זה (בין היתר - לא לנתק קשר עם מישהי אחרי יומיים)
והסביבה....פשוט מנסה להאמין בכוח שאני לא כזה, מנסים להתלות בכל מעשה אדיבות קטן בהתעלמות מהשפלות הרבה שלי.
וזה די נוח לי, כמובן, רק שאני יותר מתגעגע לימים בהם אהבו אותי קצת פחות, לאותם ימים שאהבתי אותם קצת יותר.
אני יודע שאני בגיל שבו כולם מנסים למרוד ולהיות מיוחדים, ואיכשהוא זה לא מפריע לי אם גם אני סתם וואנאבי בתקופה שתעבור לו.
זה פתטי שהרבה אנשים גם חלשים מדי כדי לעורר מרד קטן משלהם, ולכן הם נכנסים למשבר זהות
(אופס, אני לא ווינר כמו שחשבתי, המממ אז מה אני?)
אז יש לי תחביב חדש. כולם יודעים (אבל לא מודעים לכך שהם יודעים) את הזמן "המותר" להסתכל בעיני האחר, במצב הנתון.
זה ממש מעניין, אפשר ללמוד הרבה דרך העיניים, ורוב האנשים מנסים להסתיר ולא להסתכל.
כולכם מכירים "קרבות עיניים", בהם אסור למצמץ,להסיט מבט. וזה מה שאני עושה.
בין אם זה ברחוב, מישהו שאני מכיר או סתם השכנה הזקנה. זה קצת מפחיד, קצת מטריד, וכמעט כולם מסיטים את המבט,
מודעים לכך שאני ממשיך לנעוץ ולבהות, אבל עדיין משפילים או מתרכזים בפרט אחר. זה הניצחון הקטן שלי, ואני ממשיך לסרוק קצת אחריו, קצת נבהל מעצמי, אבל מרותק. ואלה שלא נכנעים ומסתכלים חזרה, באלה אני רואה עוצמה, סקרנות ובטחון, ונוצר סוג של קשר מוזר, אפילו מעלים חיוך.
| |
Burned
אוקיי, זה היה מהיר.
יום אחרי שאני מתבכיין על זה שאני בודד וגלמוד (אין לי מושג מה המילה הזאת אומרת,אבל נשמע מתאים,לא?)
אני מכיר מישהי. והיא בחורה אחלה לגמרי. יש תחושה שהכל היה יותר מדי מהיר.
אבל אני אתחיל מהתחלה..
הזמינו אותי לצאת לים, וישר קפצתי על הרעיון. (בעצם, קפצתי על אותו אדם והוא התחיל לדבר פתאום על מדוזות וסרטן העור)
זאת הזדמנות מצויינת להכיר אנשים,ואז לעבור לחלק החשוב ולנסות להתחיל עם הידידות (והחברות) שלהם.
הבעיה
היחידה היא - שאת כל האנשים שיצאתי איתם אני כבר מכיר ואין להם בדיוק הרבה
ידידות (חוץ מאלה שנראות כמו מדוזות ובגדי הים שלהן נראים כמו מצופים)
עכשיו,
אני רוסי, וגם טיפה שחיף. ככה שאין לי שום אינטרס בעולם להוריד חולצה
ו"להשתזף", אני רק נשרף,"מקבל מחמאות",מתקלף וחוזר להיות צחור כשלג.
אבל הינני גיבור, ולא רק שחשפתי את עצמי, גם הוזמנתי למסיבה בדופלקס ריק!
לא, לא הוזמנתי בגלל שחשפתי את חזהי(או שאומרים חזי? איך אומרים חזה שלי? עברית קשה היום)
הוזמנתי בגלל שכל החברים האחרים שלי שהיו שם כבר הוזמנו ע"י אותו ידיד ותיק, ככה שלא היה לו נעים לדבר על ארגון המסיבה כשאני שם.
לא השליתי את עצמי,מודעות עצמית זה השם השני שלי (שפלות ופתטיות הם הבאים).
התחלתי להתכונן למסיבה, התסכלתי במראה, ראיתי אינדיאני. לרגע החלטתי לתקוע לעצמי נוצות בשיער ולמרוח צבעי מלחמה על עצמי,
אבל אמא אמרה לי שרק כשאני בבית מותר לעשות את זה.
הגעתי למסיבה מוקדם ככל האפשר, אתם יודעים, הקדמה אופנתית.
ב'(קיצור בדוי) פתח לי את הדלת כשהוא עדיין בבוקסר ו"חננת עיניים" בעיניים(duh), נתן לי 10 שקל ואמר לי לא לקנות עם זה אלכוהול.
"ב'! זה אני! טרקן (ג'וק ברוסית,ובכל מקרה שם חיבה בדוי)"
"אני יודע,תכנס, פשוט לא רציתי שתתחיל להתחנן מאוחר יותר"
גיליתי
שב' הוא עשיר, ממש עשיר, והיה קשה למוח שלי לעבד כל כך הרבה מידע עשיר בבת
אחת...והחלטתי שאני שונא את מ'..כי הוא עשיר,ושנית, הוא יכל לתרום יותר
מ10 שקל,הקמצן.
עזרתי לו לסדר את הבית וצייתתי לפקודותיו כמו משרתת נאמנה (practice makes perfect).
אחרי שזרקתי את הפח, הדלת של הבניין לא נפתחה.
אני שונא את הבניינים העשירים האלה, שפעם הדלת שלהם לא מצייתת לאינטרקום הן נפתחות בפני כולן, ולפעמים הן עובדות כמו שצריך.
חייגתי לב', אבל הוא לא שמע אותי כי הייתה מוזיקה וצעקות ברקע..כך שנאלצתי להתחנן בפני דיירת זקנה שתיתן לי להכנס .
ואכן,כשחזרתי, איכשהוא כבר כולם היו במרפסת.
ושוב,אני שונא בתים של עשירים.
אני
לא יודע לתפעל אותם,אני לא יודע לפתוח תריסים של חלון בבית עשיר, אני לא
יודע איך משתמשים באסלה בבית עשיר ואני בטח שלא יודע איך פותחים את הדלת
למרפסת בבית עשיר.
הם שמעו את הדפיקות בחלון ונתנו לי להכנס,ואז ואו. לחברה של ב' יש חברות מאוד חמודות.
ביקשתי בגמגום שיעבירו לי את הצלחת עם השאריות וברחתי מיד לסלון לטחון,אבל בכאילו שאני דואג להביא עוד אוכל.
עם בנות כאלה, קצת קשה לי לתקשר כשאני לא במצבי הטבעי- שיכור, או מסומם. מסטול.
מה גם כשאני שפוי אני שם לב באכזבה שבנות יפות הן מטומטמות,בדר"כ.
אז התנפלתי על הנרגילה,ומשם עברתי לשתייה ואז הסנפתי קצת מהמזגן.
זה היה קצת קשה, כי אני לא יודע איך מסניפים ממזדנים עשירים.
זהו, אני מוכן, כמו שג'ים קארי אחרי שהוא לובש את המסיכה, התחלתי להפתח ולזרום ולדבר עם כולם.
הייתי ממשיך לספר את הסיפור מכאן, רק שאני לא זוכר מה בדיוק אמרתי ועשיתי אחרי שהם החליטו לא לנעול אותי בשירותים.
אני
יודע, שבסוף הערב כבר הייתי מצחקק עם מישהי ממש מתוקה על כל דבר ונורא נהניתי.
ליוויתי אותה הבית ולקחתי ( קיבלתי) את מספר הטלפון שלה בשלומיאליות.
זה הבסט שלי,גם כשאני פעיל חברתית. למרות שזה הקל עליי כשהיא אמרה ("כן, אני יודעת שזה השלב שבו אתה עומד לבקש את המספר")
חזרתי למסיבה בדילוגים.
הפרט החשוב הוא, שהמסך של הפלאפון שלי שבור ורשמתי את המספר בפלאפון של ב'.
קבענו
לצאת מחר לים ( פניי בוערות לגמרי אבל הייתי אדיש כקרח להצעה זו שתהרוג
אותי). אחרי שהמסיבה נגמרה, ניקיתי לו את הבית, ירדתי עם הכלב שלו ואז
חזרתי הבייתה וחלמתי.
חלמתי, ואז הלכתי לישון.
ב' יושן הרבה. ונזכרתי שאין לי את המספר החדש שלו.
מייאוש
,התקשרתי למספר הישן שלו והורים שלו שהיו באילת ענו ,אבל לפחות אני צעד
אחד קרוב יותר למספר שלה לפני שהבוקר נגמר ואני כבר לא יכול לשלוח
הודעת"בוקר טוב או משהו"
בסופו של דבר גם הצלחתי, בחמישה ל12.
ואז תהיתי
רבות על דברים חשובים : האם אני יכול להאדים יותר ,האם הפנים מתקלפים,האם
זה יקרה היום ברגע מתאים? למה בגד הים הזה נהיה קטן? האם הוא ייפול ברגע
המתאים?
אבל שכחתי לתהות לגבי הדבר החשוב ביותר, מה אני אעשה בלי כישוריי החברתיים המלאכותיים? והיום אני אצטרך לדבר איתה הרבה יותר!
אולי אם תחפור כמו כל הבנות ואני אראה כאילו אני מסמיק כל הזמן הכל יעבור יחסית חלק.
אבל די טעיתי.
אולם
בהתחלה ממש נהניתי כי היו לי שאריות האנגאובר מהבוקר ( אפילו כשאני
בהאנגאובר אני יותר מגניב ממי שאני באמת) אבל אחרי זה הבנתי שאני לאט לאט
מוריד הילוכים.
נלחצתי קצת מזה, כי לידנו זוג וותיק שמתמזמז וכאלה.
התחלתי לדבר כמו עולה חדש ולפלוט דברים לא קשורים. למזלי היא הייתה מלאך
והייתה חמה. לא כמוני,צ'יף "לא עוזב את מקטרת השלום",אבל עדיין.
הזמנתי אותה בהשליה עצמית לצאת עוד פעם, והצד הפרנואידי(הריאליסטי) סימן לי שהיא מתחמקת ולא מעוניינת.
אני אמור להתקשר אליה עוד מעט כדי לקבל תשובה סופית.
ככה שמחר אני כבר אחזור לכתוב פוסטים מלאי מרירות,שנאה גלובאלית ועצמית, דרמטיות ופילוסופיה לגלמודים.
| |
is defintely missing here
קראתי את כל מה שכתבתי בחודשים ו...וואי, אני בנאדם די שלילי.
כלומר הייתי מודע לכך שלפעמים אני יכול להיות ממורמר ומהורהר באופן מוזר, אבל לא שמתי לב שזה כל מה שהייתי בחודשים האחרונים.
אני מפספס משהו, כל החודשים האלו לא הרגשתי כלום, לגמרי. החמצתי משהו. כאילו שבכל חוויה שהייתה לי לא התרכזתי בחלק החשוב.
פעם הייתי מצחיק, חלק יאמרו, חלק יכחישו כי יש להם ביצה אחת.
אני מחמיר עם עצמי יותר מדי, עם כולם. ובמקום להמשיך הלאה אני ממשיך להוכיח לעצמי שהכל שבור ומקולקל.
אני לא מצליח להתחמק מביקורת. והיא כבר לא ביקורת בונה. אפילו לא לגבי עצמי.
והנה, אני שוב מתלונן, על זה שאני מתלונן יותר מדי.
כשמתרכזים בפרטים הקטנים, לא רואים את התמונה הגדולה.
ובמקרה שלי, כשמתרכזים בפגמים הקטנים, לא רוצים לראות את התמונה הגדולה.
וכמה שאני מנסה להכחיש , מנסה להוכיח לעצמי שאני לא צריך שומדבר ולא צריך אף אחד-
העניין הוא - שאני צריך למצוא משהו(מישהי?) לאהוב. כי כולם חיים ונהנים ממשהו שעדיין לא הצלחתי(ולא רציתי?) לגלות.
מהיום אני אנסה להיות קצת פחות דרמה קווין בכתיבה שלי. משהו שלא מתאים לי, אני לא יודע למה רק ככה אני יכול לכתוב בזמן האחרון.
אולי אני צריך לאזן את הליצנות שלי בחיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Jackal