אדון נפלא וגברת אפלה חיו משני צדי היממה. הגברת אפלה חיה בלילה, בחושך, והאדון נפלא חי ביום, באור. האדון נפלא היה יוצא לטיולים. לאור היום ראה את כל הצבעים. את הים הכחול, היער הירוק, התפוזים הכתומים והפרחים והפרפרים הצבעוניים. גברת אפלה הקשיבה לצלילי הלילה. לצרצור הצרצרים, לקריאת הינשוף ולשקט של הכוכבים. ושניהם הריחו את הריחות.
אדון נפלא הגיע בכל יום לשפת הים, לראות את השקיעה. היה יושב בשקט ומביט בגלגל השמש ההולך ושוקע ככל שהוא מאדים. באותו שניה אחרונה שבה נעלמה השמש בים הרגיש את נשימתה הראשונה של הגברת אפלה על ערפו. השמש עוד הוסיפה ושקעה לעומק הים ואור נפלא נגלה אליו, צובע את העננים. אחר כך, מכח הכבידה, שקעו אט אט גם שבבי האור האחרונים ועלטה כסתה את פני האדמה. אדון נפלא הרגיש את גברת אפלה נצמדת אליו. עוטפת אותו באהבה. היא הלכה ונולדה מרגע לרגע, יחד עם האור הנעלם. אבל כשסוף סוף עלתה והתייצבה במלוא יופיה, שרר מסביב חושך מוחלט. אדון נפלא מעולם לא ראה את הגברת אפלה.
הוא גם לא דיבר איתה. הוא רק הרגיש כיצד היא הולכת ונרקמת בעודו הולך ונעלם. כמעט ופגש בה, לחלקיק של רגע, לפני שנעלם בתוך החושך.
גברת אפלה הגיעה בכל לילה לפסגת ההר, לפגוש את הזריחה. כשהלילה היה קרב אל סופו צבע אור חוור את קצה השמיים וגברת אפלה החלה להעלם לתוכו כמו לתוך סדק שנפער. אז הרגישה את נשימתו הרכה של אדון נפלא. האור ההולך ומתגבר נסך בו חמימות והוא עטף בה את הגברת אפלה, מנסה להפשיר את צינת הלילה שאחזה בה. ככל שהלך ונולד עם האור התעצם חיבוקו ועטף באהבה את גברת אפלה שהלכה אט אט ונמוגה.
בכל מפגש כזה, כאשר האחד הלך והתעצם הלך השני ונמוג. כאשר האחד פרח השני דעך. אבל שניהם היו עצובים ומאושרים כאחד. בכל מפגש כזה היתה נקודה אחת, קטנה כמו נקודה ומדויקת כמוה, שבה היה מספיק משניהם. נקודה אחת של כמעט נגיעה אמיתית. והשאר היה מה שלפניה ומה שאחריה. ואחר כך פנה כל אחד לדרכו.
האדון נפלא היה נפלא בדרכו. והגברת אפלה, בדרכה, היתה נפלאה גם היא. וגם הוא, בדרכו, היה אפל. אבל להפגש, מעולם לא נפגשו.
היו בינהם ביקורים חד צדדים. הם הופיעו זה אצל זו בחלומות הלילה. היא לא ידעה שהחלומות שלה היו נגיעות של אדון נפלא. הם הופיעו בגעגועים זו אצל זה. הוא לא ידע כי הגעגוע שחש תמיד בליבו היה אליה, אל זו שלא פגש מעולם, מלבד בנקודה אחת, קטנה ומדויקת.
אלף פעם הטרידה את מוחם המחשבה אם אפשר שיפגשו ויתאחדו. אבל זה נראה מסוכן מדי.
היא חששה שהוא יקפא באפלה. יתאבן בתוך פחדים של שחור ולבן. מכיוון שאף פעם לא שוחחו, היא לא יכלה לדעת את סודו. הוא היה נפלא. הפלא, נבע ממנו. לא מן האור והצבעים. להיפך. האור והצבע נולדו מתוך הפלא שבו.
הוא חשש שאם היא תחשף לאור היא תשרף. תסתנוור כמו סרט צילום חסר הגנה. הוא הבין שהיא חייבת להמשיך ולהסתתר בחשיכה. אבל מכיוון שאף פעם לא יכלו לשוחח הוא לא ידע את סודה. הסוד הגדול היה שהיא, דווקא היא, נולדה מן האור. לכן יכלה להופיע רק כאשר האור נעלם. אתם מבינים, האור לא נעלם. היא, גברת אפלה, היא היתה האור.
אדון נפלא וגברת אפלה המשיכו לא להפגש. המשיכו לרקום פלא ואור. וכל פעם כמעט נפגשו באותה נקודה זעירה. אבל היתה בהם הרבה אהבה.
_________________________________________________________________
דבר אחר
עדיין חסרות 425 חתימות להגיע ליעד. אני לא כל כך מאמין שהעצומה תעזור אבל לפחות, להגיע למטרה שהוצבה. אחרת זה לא נראה כמו התחלה אלא סוף המאבק.
שמחתי לראות אנשים שהמשיכו ישר מהפוסט הקודם לחתימה. תמשיכו ותעבירו הלאה.
מבטיח בקרוב פוסט-ים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
