מכירים את זה שאתם מספרים בדיחה, טובה לפי דעתכם, ואף אחד לא צוחק? ואתם שואלים את עצמכם – "הבדיחה לא מצחיקה או שאף אחד לא הבין?". יכול להיות שאף אחד לא הבין. במקרה כזה יש צורך להשקיע עוד טיפה ולהסביר את הבדיחה. אבל במקרה השני זה רק מחמיר את המצב. לא מספיק שסיפרתם בדיחה גרועה, אתם עוד עומדים ומנסים להסביר אותה.
הפוסט הקודם היה מאד מוצלח. הוא הגיע לפינת המומלצים וזכה ביותר מאלף מבקרים. חמישים אפילו טרחו והגיבו (כאן ההזדמנות להתנצל. בדרך כלל אני עונה לכולם, אבל עם כאלה כמויות זה נהיה קשה. אז תודה לכולם, בעיקר למי שלא קיבל תשובה ישירה). התגובות (חוץ מאחת) היו מאוד אוהדות ונלהבות, וזה באמת נעים, גם לקבל כאלה תגובות וגם לדעת שגרמת הנאה להרבה אנשים טובים.
הייתה התלהבות גם מהרעיון, וגם מהביצוע וגם מההברקות הקטנות. אלא מה? בעיני, התגלית הכי מקורית שלי הייתה הדמיון הרב בין הספה לבין חלק האחורי של מכונית אמריקאית. והביצוע הכי מקורי ומוצלח היה בתמונה האחרונה, שם ציירתי את המכונית הדמיונית שמשלימה את הספה מהתמונה הראשונה.
עכשיו אני מת לדעת. האם הרעיון לא כל כך מקורי והביצוע לא כל כך מוצלח? או שהביצוע היה כל כך מוצלח שחשבתם שיש שם צילום של מכונית ישנה?
אשמח מאד לתגובות מהמגיבים בפוסט הקודם.
כדי שבכל זאת יהיה גם לפוסט הזה מסר משלו, אני רוצה להעלות שאלה.
האם אלוהים ברא גם את כל הבדיחות?
ומה בדיוק הנקודה בתמונה הזאת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
