"חזרתי משבועיים של נסיעת עבודה בסין. קצת תמונות וסיפורים יחכו. קודם כל, הפרויקט שלנו, שיצא לחופשה מאונס, צריך להגיע לפרק הסיום ואני לא רוצה לקטוע את הרצף."
במילים אלה התכוונתי לפתוח את הפוסט הזה.
בינתיים, שוב ימים של אדמה בוערת וחדשות סביב השעון, והכל נדחה ונדחף ונדחק הצידה.
בכל זאת, אני מתעקש וממשיך בפרויקט עד לקו הסיום. מקווה שאולי הוא יספק אתנחתא קלה מהמציאות. אני בטוח שהיא תחכה.
בפרק הקודם חזינו במנהג להצטלם בחזית הבית - תחנת חובה לתייר האמריקאי.
המהדרין, מקפידים על תלבושת מלאה
אחרים, ניצבים ומצטלמים בחזית הבית ללא מדים, ולעיתים שוכחים אף את הקלשון
עבריינים אחרים מרשים לעצמם לגוון בהרכב המשתתפים
המרכיב הראשון במתכון הוא הבית. איך היה נראה הציור אילו הרחיקו המשתתפים מהבית?
וכיצד יראה הנוף אילו הרחקנו ממנו את המשתתפים האנושיים?
הנוף הנקי הזה יכול לשרת את אלה החפצים בתמונה אך נמצאים רחוק מהבית האמיתי.
כולם כאן מצולמים על רקע הציור הריק
אבל לא חייבים לביים את הציור המקורי כרקע. יש אלף דרכים לצלם ולהשתחזר אל תוך המסורת. מכירים את הציורים עם החורים המוכנים שצריך לבוא ולדחוף את הראש?
כל אחד מכין תמונה כמיטב יכולתו
ואפשר גם תמונה ניידת
ואז הכל נכנס לתוך המסגרת
הכל סיפור של מסגרת
תוך כדי הרצף הנחמד הזה, הנראה כמו מקבץ של תחפושות פורים מקוריות לא מקוריות, התמונה האחרונה מהווה קפיצת דרך. היא כבר מתייחסת בעצמה לאותם מצטלמים רבים בתוך המסגרת, אבל יוצאת מהמסגרת. שתי בנות, שבכלל נראות כאילו יצאו מתוך ציור של גוגן, והימנית אוחזת בכפית. שלא נשכח. הציור והסיפור כל כך מובהקים שמותר ואפשר לסטות למרחק רב ולהשאר בתוכו. יופי של גותיקה.
המשך יבוא.
הפרק הקודם:
פרק 7
בבלוג זה
בכל הבלוגים
