כל הדברים גדולים כקטנים

ואף על פי כן, דברים כאלה ואחרים שרציתי לכתוב עליהם מזה זמן רב, לא קיבלו את הבמה. המלחמה בדרום כובשת את סדר היום של הכתיבה. וגם על המלחמה, אחוריה וצדדיה, יש לי מה להעיר ולומר ולא ברור לי אם יש לי באמת מה לחדש.  ואם לכאורה אין חדש,  לא נותר לי אלא לחזור אל המקור.

הנה דעתי, במילים של מישהו אחר, על העת הזאת.

לכל, זמן;

ועת לכל-חפץ, תחת השמים.

עת ללדת,     

ועת למות;

עת לטעת,

ועת לעקור נטוע.

עת להרוג

ועת לרפוא,

עת לפרוץ

ועת לבנות.

עת לבכות

ועת לשחוק,

עת ספוד

ועת רקוד.

עת להשליך אבנים,

ועת כנוס אבנים;

עת לחבוק,

ועת לרחק מחבק.

עת לבקש

ועת לאבד,

עת לשמור

ועת להשליך.

עת לקרוע

ועת לתפור,

עת לחשות

ועת לדבר.

עת לאהב

ועת לשנא,

עת מלחמה

ועת שלום.