כל הדברים גדולים כקטנים

משיצאתי לדרך ידעתי שאני חייב להצטייד בפנקס, למען הרשימות והמחשבות. בטרמינל אני קונה פנקס קטן במחיר של שדה תעופה, שזה דרגה אחת מעל מחירי בית מרקחת. בכלל, יש דבר מוזר בחנויות של שדה התעופה. היכל הדיוטי פרי אמור לאפשר לך פטור ממס יקר ומעניק הזדמנות לקניה זולה. זולה??? הימים בהם אלה שזכו לטוס  לחו"ל כונו "חוג הסילון" כבר חלפו. העשירים שהרשו לעצמם לטוס נדדו אל המחלקה הראשונה, ופשוטי העם כבר אינם מפליגים על סיפון האניה ועברו מזמן למחלקת התיירים. אבל החנויות והמוצרים בשדה נותרו ללא שנוי - מחלקה ראשונה בלבד. וויסקי משובח, קוויאר וסיגר. צמיד יהלומים מעוצב, שעון רולקס וחליפות ארמאני. נראה לכם? כמו המפרסם הרוכש עמוד כפול בעיתון הארץ ומפרסם את הדגם החדש של קדילאק. עיתון לאנשים שמה הם חושבים? אוי, יש קדילאק במבצע, 20 תשלומים. אז מי שרוצה לקנות בחנות הדיוטי פרי – שיבושם לו (אני דווקא קניתי).

א-פרופו בושם, הנה צועדת אשה (ולעיתים גם גבר, בסדר) והיא מדיפה ריח בושם עז שרודף אחריה, ורדף אחריך, וחודר לנחיריך ולפרטיותך ואין דרך להתחמק – האם אין כאן סוג של אלימות? ריח בכפיה. 

בשדה התעופה כל הנשים הופכות לנסיכות יפהפיות. לא רק הדיילות החולפות על פניך בעקבים טופפים. כל הבחורות כולן (כמעט). אלה המהודרות, הנראות כאילו יצאו הרגע מדפיו של מגזין אופנה, ואלה הזרוקות שחזרו מחופשה אך עדיין לא לגמרי, עדיין לפני השיבה לתלם. שזופות, עוטות גופיה צבעונית דקיקה וזוג נעלי אצבע מינימליסטיות. האם הטרמינל מייצר זוהר נשי שכזה? או שככה זה תמיד בעיר הגדולה, ורק אני, כפרי שכמותי, לא ידעתי.

השרוול הארוך מוביל אותך למטוס ולמסדרון שבין המושבים. תחילה אתה עובר בין מושבי המחלקה הראשונה או העסקית, וואטאבר. כמו בזובור מסורתי אתה מובל בין שתי שורות של כורסאות עור מרווחות, ולבסוף נפלט למחלקת התיירים. שלא תשכח לקנא.

אתה מגיע למושבך ומגלה שיש יתרון גדול בלהיות איש קטן (לא אני. אני באמצע). המרחב צפוף ומוגבל כמו בתא הטייס של מטוס קרב מיושן. הכל מדוד ומדויק כמו בענוי סיני. הערכה קצרה מגלה שאין שום אפשרות לסקס בשחקים. לא במחלקת התיירים. אם אני רוצה להתכסות בשמיכה עלי לערוך טקס מסורתי מיוחד. תחילה להניח את הסימניה במקום הנכון בספר, ואת הספר להניח בתא הקטן שמלפנים. אז יש להרים ולקפל את המגש, ורק אז ניתן לקחת את השמיכה ולכסות את רגליך. אחר כך אותו הטקס בכוון ההפוך. הבעיה שהטקס הזה חוזר על עצמו די הרבה פעמים. מסיבה שאינה ברורה, האוויר בתא הנוסעים מאד חם. וקר. ושוב חם. וקר, כמו ברז במקלחת ישנה שלא מצליח למצוא את הטמפרטורה הנכונה והמדויקת.

לאחר המתנה ממושכת יוצאים לדרך. המטוס מסיע לנקודת ההמראה בקצה המסלול. הנסיעה ממושכת כמעט כמו הטיסה כולה. פעם קבעתי פגישה עם ציפור אחת ביער. חיכיתי וחיכיתי וכמעט שעתיים חלפו עד שהציפור הגיעה. לשאלתי ענתה שהיה יום כל כך יפה שהחליטה לבוא ברגל. המטוס המסיע הוא תמיד ציפור של יום יפה.

סוף סוף מגיעה שעתו של דוחה הסיפוקים. את כל אי הנוחות אני ממיר בחדוות ההמראה. שחרור הבלמים, המנועים רועמים והמטוס דוהר על פני המסלול מצמיד בכח את גבך אל המשענת. ואז הנס - אנחנו באוויר.

תחילה סרטי הבטיחות. אלה אמורים להיות מרגיעים או מפחידים? ישנם כאלה הצופים בהם באדיקות ומשננים את מיקומם של כל הפתחים ואת נוהלי החירום. אם הבטיחות כל כל חשובה למה אין במטוס כריות אוויר. צריך לשים כריות אוויר. הרבה כריות אוויר. כל התרגול הזה נראה דמיוני ומיותר. כסת"ח של חברות התעופה. כשמטוס נופל הוא נופל וזהו. מתי שמעתם על מטוס שנוחת על המים והנוסעים לובשים את אפודי ההצלה ויוצאים החוצה בשלום? מה? לפני שבועיים? באמת? טוב, אז נצפה בסרט. דווקא מעניין. באל-על, בחרו בהרכב של ילד אבא.  

באותה הזדמנות אפשר לצפות בסרטי הפתיחה. מנה ראשונה. באל-על יש אחלה סרטי טבע של ישראל. אמרתי לעצמי שאני חייב לבקר שם. בשאר הזמן הצג אצלי פתוח על הערוץ הגיאוגרפי. זה שמראה את מסלול הטיסה, ומציג פרטים כמו מהירות, זמן ליעד, טמפרטורה וגובה. מי שרוצה יכול לפתור בעיות מילוליות בחשבון כולל המרה בין יחידות. החלק המעניין הוא השיעור בגיאוגרפיה. המטוס בדרך לסין עובר במקומות נידחים עם ניחוח של אגדות עמים. שמות כמו סימפרופול ואלמה אטה מוצגים על המפה בפונט זר ומוזר שמזכיר סידור תפילה ישן. מעניק תחושת קסם כמו ברדיו AM הישן בבית הורי עם המחוג המטייל על פני ארצות וערים רחוקות, מביא צלילים עמומים ומלאי מסתורין.

עם הזמן מנסים כולם להרדם במקום מושבם. חוץ מהתינוקות. בטיסה, אף אחד לא אוהב תינוקות. אפילו לא האמא שלהם. זאת אגב הסיבה שאת החלונות במטוס אי אפשר לפתוח בשום אופן.

נחיתה. התארגנות. בחברת אותם פרצופים כבר מוכרים עומדים בתור לביקורת הדרכונים. אחר כך בוחנים את אלת המזל בהמתנה למזוודה שתיפלט. מי ראשון ומי אחרון. ומי אומלל. גם חיכה עד אחרוני האחרונים ועוד קצת, גם התייאש, וגם לא קיבל את המזוודה.

ואז היציאה הגדולה אל אולם הנכנסים. אלף עיניים צופות בך. כך מרגיש כוכב רוק העולה אל הבמה. אתה עומד מול הקהל ומצפה בכל רגע לשאגות שמחה ותשואות סוערות. זה לא קורה. אתה הולך משם.

עם ההרגל לרשום לעצמי מבזקי מחשבות ורעיונות, הולך הפנקס ומתמלא בשטויות בכל מהלך הטיסה. אחר כך, במשך עשרה ימי שהיה של עבודה אינטנסיבית אני בניתוק תרבותי מעצמי. אף מילה. אף בדל מחשבה. כמו פועל כפיה – לעבוד, לאכול ולישון. זאת ההוייה כולה. רק בסיום, שוב בשדה התעופה ושוב שבות ונרשמות מילים. מרגע שנפתח השער שוב לא נסגר והמילים שבות ונשפכות ללא הכרה.

יצור גמיש הוא האדם. עד גבול מסוים.