אני כותב מכיוון שסיימתי לקרוא ספר, אבל לא אדבר עליו ולא אספר עליו דבר. לא כאן.
מערכת היחסים נפתחת בהיסוס. אפשר לומר שמתחילים מדף חלק אם כי כמעט תמיד יש צפיות ורמזים. אני אישית מעדיף לא לדעת דבר מראש, ולהסתפק בהמלצה של כן-לא. לידיעה המוקדמת יש משמעות והשפעה, לכן כאשר בוחרת העלילה להכניס אותי למצב שסופו ידוע זה חלק מהבחירה שלה, אבל כאשר מישהו אחר מכין אותי, הוא מתערב שלא לצורך. אם כן, עם הדף החלק מתחילים במסע. מסע בן אלף דפים המתחיל בדף אחד.
בצעדים הראשונים לומדים להכיר זה את זה. בזהירות ואיטיות מתחילים לפתח קרבה. נוצרת שותפות לדרך. בשלב הזה קורה לא פעם שהקשר נפסק. לפעמים לזמן לא קצר. כמו כל חברות, נדרש תהליך מיוחד לחידוש הקשר. בתחילה זה מעט מאולץ ומקוטע, אך אם מתמידים ומוכנים להשקיע אפשר להחזיר דברים לקדמותם ולהמשיך במסע. במסע הזה אנחנו המובלים. אם תרצו, אנחנו מובלים יחד עם הגיבורים והעלילה, כאשר מורה הדרך הוא הסופר. את הדרך שיצר וכבש במשך חודשים ושנים אנו עוברים יחד בתוך שעות וימים.
המסע המשותף מתנהל בקיצוב מושכל. שומרים על כוחנו ומתקדמים שעה שעתיים ביום. עד שפתאום קורה משהו. מן פתיחה, או הפשרה, או ריכוך. אז הזהירות נשכחת ושיקול הדעת מוחשך ואנו עולים על הדרך ולא מוכנים לעצור. לא לישון ולא לשתות. ככל שרק נוכל אנחנו נצמדים לדרך ואפשר לומר ליעוד, ומתמכרים. ההתקדמות הופכת מהירה ומשמעותית.
זה השלב בו הפכנו לשלהבת הנר. ככל שהבערה נמרצת ועזה, כן הולך וכלה המקור המבעיר אותה. ככל שאנו מתקדמים, הסוף הולך וקרב ומגיעה נקודה שהוא כבר נראה לעין. נקודה בה הרצון לשעוט קדימה ולהתחבר נמהלת בחשש מפני המשמעות. בנקודה הזאת נוכל להאט ולדחות את הקץ, או לממש את הקרבה לסיום ולהתמיד בנחישות יתר. כך או כך, הסוף מגיע.
הסיום הוא הצלחה. הסיום הוא הפרס. הסיום הוא אובדן. כל הקיום האלטרנטיבי שמצאנו בין הדפים פוקע לפתע. כמו יקיצה מחלום, אנחנו נותרים על קרקע המציאות, וכל אותו עולם הופך לזכרון של עולם אבוד. ריק ואבדון.
את הריק יצטרך למלא ספר חדש. אהבה חדשה תפרח והסיפור יחזור על עצמו. אבל לא כל כך מהר. לא ניתן לעבור במחי יד מספר לספר. דרושה תקופת החלמה, פרידה והשלמה. כמו אלמנה אשר שמורה לה הזכות לאושר חדש. דרוש עוד זמן להפרד. היום לא קראתי.
כמה מילים על התמונה. הפעם הזאת הייתה מהקשות יותר. איך לבחור ואיך למצוא תמונה שתלווה את מה שכתבתי. הדרך הייתה אסוציטיבית. רציתי לתאר מסע. מסע של קסם ומסתורין. ראיתי בעיני רוחי סירה מפליגה בים מעורפל. אמרתי לרוחי שזה חייב להיות ציור. רוחי לחשה באזני - וויליאם טרנר. חיפשתי ומצאתי את הציור הזה. הוא מתאר ספינת קיטור וסופת שלגים. ככל שאני מנסה, אינני מצליח לדמיין סופת שלגים בים. אבל התמונה מראה את מה שרציתי, ואני מצרף אותה ללא שום מילת הסבר. כמו האפשרות שתיארתי למעלה - להכיר ללא תנאים מוקדמים. בליינד דייט מוחלט. אלא שנוכח מידת ההתעניינות שעלתה מן התגובות, אני מצרף את הקרדיט הראוי ומוסיף את ההסבר הזה. אגב, דבר מעניין. חיפוש ברשת מוצא עותקים רבים של הציור הזה. מפתיע מאד להווכח עד כמה הצבעוניות המשוחזרת שונה מאד מאד בין מקור למקור. כמו ההבדל בין ביצועים שונים של אותה יצירה מוסיקלית. הנה, חברו להם יחד ספרות, ציור ומוסיקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
