כשכתבתי על הים החלק הזה שנמהל לשמיים בלי אופק הוספתי קטגוריה חדשה – "לנצח את כח המשיכה". הכוונה היתה שזה מאותם הדברים המצליחים לשאת אותך מעלה. מן כח קסם הנושא אותך מתוך כל מה שסביב, מן הרגיל, היומיומי, המציית לחוקי הטבע, הצפוי, הידוע, אל מה שמחוץ לכל אלה. עושה זאת בפתאומיות, כלומר לא כמו גמד קטן שאוחז בידך ואומר "בא איתי" והוא מוליך אותך דרך כל הדברים הידועים ואחר כך אל סמטאות לא מוכרות ומעברים סודיים ורק לבסוף מביא אותך לדלת סתרים שמעבר לה חי הקסם. לא. הקסם הזה לוקח אותך מיד, אבל יחד עם זאת משאיר אותך במקום שהיית, שכן משם הוא נובע, מהמקום בו אתה נמצא. הדרך היחידה לעשות זאת היא לעוף. כמו על אבקת פיות אתה מוצא את עצמך מרחף מעלה. אתה עדיין היכן שהיית, אך באופן אחר לחלוטין. הרי אפילו מגובה מועט כל העולם נראה אחרת. כל הכיעור הופך לנוף מקסים. אין עוד קסם כמו זה שמחולל מעוף הציפור, או ראש ההר, או הכדור הפורח. מלבד אותם דברים קטנים היודעים לנצח את כח המשיכה.
למרבה הצער, אולי מתוך חוק טבע אחר, אותם קסמים הם קצרי ימים ופגים כהרף עין. אתה נאחז בכל שניה, מנסה למצות עד תומו את הרגע הקצר הזה. ברגע כזה של קסם אתה לא רוצה ולא יודע שום דבר אחר. רק שלא יגמר (ואתה יודע שכן). הקסם חזק דיו להתגבר על כח המשיכה אבל אף הוא אינו מצליח לעצור את סיבוב כדור הארץ.
אחד הקסמים האלה הוא פריחת ההדרים. בארץ הפרדסים המתמעטים, עדיין יכול האוטו לחלוף בסמוך לפרדס. ואז, הריח הזה. אני מנסה רק לשאוף ולא לנשוף. לעצור ולא לחלוף. הריח עדין כל כך וחמקמק. מריחים אותו גם במרחק קילומטר מהפרדס, אך אם מנסים לפסוע בין העצים, קרוב ובפנים, אין הבדל. אי אפשר לחזק את הריח. כאילו הריח יודע ומעניק את עצמו במשורה. נגיעה קטנה ומרפרפת שאי אפשר לאחוז. כמה שבועות בשנה. בשעה הנכונה, בדרך הנכונה, אפשר להריח את פריחת ההדרים.
וגם בבית. בחצר כמה עצים, וגם הם, כמו חיה בלתי ניתנת לאילוף, מעניקים רק נגיעות של ריח. אבל איזה ריח. מה עוד נחוץ מול החלון הפתוח?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
