כל הדברים גדולים כקטנים

יומן חדשות. יהודה לוי יוצא למסע מצולם, מקביל לסדרת הפשע "הבורר". טועם מהדבר האמיתי. קצת שוטרים, קצת גנבים ולקינוח עורכי דין. ביקור אצל פרקליטם של משפחות הפשע. הנה נפתחת הדלת ונכנסים הביתה. דווקא לא מפואר כמו תמונות הבית המוזהב של עו"ד פרי, זה מהפנסיה הגרמנית. סתם בית של סתם עו"ד שרמן. ונשאלה השאלה האוטומטית, אתם יודעים, על המצפון והמוסר ועל עורכי הדין ששומרים את משפחות הפשע מחוץ לבתי הכלא. כל הסיטואציה מוכרת. כבר ראינו אותם באלף סרטים וסדרות, וכבר לא ברור מי שואב ממי, הסרטים מהפושעים או להיפך. התשובה של עו"ד שרמן כל כך מקורית שאני תוהה אם הוא גנב אותה מתסריטאי מוכשר או הגה אותה בעצמו (מה שמאפשר לתסריטאי מוכשר לגנוב אותה ממנו).

ככה הוא ענה – "אנחנו? אנחנו, עורכי הדין מזכים את הפושעים והעבריינים? זה כלל לא בסמכותנו. מי שמזכה אותם ולא מכניס אותם לכלא זה השופט. הוא זה שמחליט. תבואו אליו בטענות!". רעיון מקורי, אבל צודק לחלוטין, כי אם הפושע פושע והאשם אשם, מי מפריע לשופט לשפוט?

וכבר אני יכול להציע לשופט שישאֵל על כך את התשובה הבאה – "אנחנו? אנחנו השופטים מזכים את הפושעים והעבריינים? זה כלל לא בשליטתנו. הכל תלוי בחומר הראיות. התביעה לא מצליחה להציג ראיות ולשכנע, אז נפסוק שהם אשמים? תבואו אליהם בטענות!". וזה כמובן נכון, כי השופט אינו יכול לפסוק ככה סתם על פי נטיות לבו. מדוע הפרקליטות ומערכת התביעה אינן מבצעות את מלאכתן? כך אמר השופט והגניב מבט מהיר מעבר לכתפי.

ומה יענה התובע שישאל על כך? "אנחנו? אנחנו התובעים לא מציגים ראיות משכנעות? איזה ראיות? כל הראיות נעלמו. איפה העדים? מדוע הם נעלמים ערב המשפט? מדוע אלה שהעידו פתאום משנים את עורם? וגם הקרבנות, כביכול, מבטלים את התלונה. איך נוכל לשכנע?"

כולם צודקים. ורק הערה קטנה לסדר. היכן עובר הקו הזה, המבדיל בין העולמות? לכאורה, מתחת לקו יושבים הפושעים – זה העולם התחתון, ושאר העולם, זה העליון, מעליו. ולכאורה, הפרקליטים משתייכים לאותו עולם העליון ורק נושקים, מכורח עבודתם, לאותו הקו. עכשיו בא אותו פרקליט ומגלגל את הקו הלאה ממנו, אל עבר השופטים, וכך שם את עצמו עמוק מתחתיו.