אחד ממנגנוני ההגנה שלנו הוא זה שאומר "לא נורא" כשאנחנו מפסידים משהו. מי שלא היה בהופעה של ליאונרד כהן אומר לעצמו "לא נורא". כי רק מי שכן היה, נושא עמו את החוויה ואומר לעצמו "כמה טוב שבאתי". הוא יגיד להוא שלא היה – "הפסדת. באמת הפסדת". וההוא יענה לו – "לא נורא". פשוט מאד, הוא אינו מרגיש את כובדה וגודלה של החוויה ולכן אינו חווה את ההפסד.
אנחנו עדיין מושכים את ההנאה. קוראים את הדיווחים בעיתון ומזדהים, ומנגנים את כהן כל היום.
אמש, בדיוק בשמונה ורבע התייצבנו על כר הדשא. התמקמנו בנוחות, נהנים מהחברותא ומהאווירה והאוויר. לאחר המתנה קצרה מלאה דמותו של כהן את המסך שמולנו. שר, מדבר, מחייך וחודר ללב. השירים המוכרים ממיסים אותך, ואת זה אני אומר בתור גבר. והנשים, רכות ומצועפות, אוהבות משם ועד כלות הלילה. והמופע נמשך ונמשך, והמוסיקה מחממת, והקול החם נעים מלטף.
אפילו בעוד שנים, תמיד נזכור את הערב שבילינו בקונצרט עם ליאונרד כהן, על הדשא, אצל חברים. סיכמנו שהערבים כבר קרים, אבל בקיץ הבא נעשה את זה יותר. זה לגמרי שונה מהצפיה בתוך בתוך הבית. אולי גם אנחנו נקנה מסך ומקרן.
אגב, הסתבר שברמת גן, התחילו ברבע לשמונה ולא חיכו למאחרים.
אני ליאונרד כהן
אני מדבר מילים רכות
אני רואה לעמקי נשמתכן
אני שם, תמיד הייתי.
אני יודע אהבה
אני מניח ראש או יד על חם גופכן
אני אומר אתכן בקולי
אני לוחש אתכן
אני ליאונד כהן
באמת
לאן אתן הולכות?
אני לאונרד כהן
אני לאונרד כהן
אני לאונרד כהן
מתחת למילים
________________________________________________________________________________________
פרשנות, בעקבות כמו שאלות שנשאלו בתגובות,
לאונרד כהן, במגע הקסם שלו הפך לרגע (או יותר) לאהובן של כל הנשים, והגברים, בין מפרגנים ובין מקנאים, בין מעריצים ובין מזלזלים אומרים לעצמם, היי רגע, גם אני, גם אני רוצה, גם אני לאונרד כהן, תראו, תראו, גם אני לאונרד כהן.
ולכן, כתבתי שיר קטן, כי גם אני לאונרד כהן, וגם פתאום נדמה לי שאני קצת דומה לליאונרד כהן, לא? ואז נוספו גם אחרים, שגם הם בעיני דומים, מזכירים את לאונרד כהן, והתמונות הן של דסטין הופמן ואל פצ'ינו, וכולם אומרים, כמוני, היי, גם אני לאונרד כהן. באמת. (אבל אם אתה רק דסטין הופמן או אל פצ'ינו הן בכל זאת לא קמות והולכות).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
