10/2009
זה הכל בראש שלך (חלק 2)
האדם הוא חיה הניצבת על שתי רגליה. זקיפות הקומה היא כה אפיינית עד שכל יונק אחר העומד על שתיים מיד הופך אנושי בעינינו (ומצד שני, אין כמו כריעה וירידה על ארבע כדי להפוך את עצמנו לחיתיים בעינינו). הנא כי כן, הצורה הטבעית והמתבקשת ביותר כדי לאפיין בן אדם היא עמוד זקוף. כל עמוד סלע מייד נתפס כנוכחות אנושית.
כדי לזכות בהתייחסות מיוחדת נדרשת הצטיינות יתירה. עמוד הסלע חייב להיות מאד אנושי. כל מה שנחוץ הוא הוספה של ראש מובחן וברור.
הנה חבורה של אנשים נחמדים.
לרבוי יש עוצמה וערך משל עצמו. שני אנשים, עם הסיפור ביניהם שכל כך מתבקש עד שהוא נולד מעצמו, הם הרבה יותר משני אנשים. החבורה יוצרת סיפור על שבט אבוד ובאופן טבעי השבט מתבקש להתגלות.
אבל ברגע שהשבט הופך למסע אינסופי של עם שלם היורד מן ההרים הוא משתנה לסיפור מסתורי מצמרר.
המפגש מקרוב עם ענקי האבן יכול להיות סיום מפחיד אלמלא היינו מגלים גם כאן, איך לא, את משפחת סימפסון שלנו.
הרבוי העצום של אנשי האבן מעורר שאלות, והתשובה עליהן מתבקשת למדי. כל עמוד אבן זקוף, במיוחד כזה שראשו בראשו הוא לא רק דמות אנושית. הוא לא פחות, ואף יותר, גם איבר מן זכרי. טבעי עד כדי כך שגם כאן, אני מתייחס רק למובהקים שבמובהקים.
לצורך הרבוי דרוש כמובן גם איבר נקבי וכאלה אפשר למצוא בכל חריץ ונקבה בסלע אם כי מעטים מרשימים כמו זה.
מכל מקום, המקום הטבעי של איבר המין הנשי, זה שמעיר את הדמיון, הוא בין ענפי העצים, במקום בו מתפצל הגזע לבדי ההמשך.
העצים כאמור אינם מצטיינים בדמיון לדמות אנושית עומדת. אלא אם כן גם הם עומדים על שתיים.
(וכדאי להציץ שוב בחיילי הזית).
לעומת הסלעים והעצים שהם מקומם הטבעי של אנשי הדמיון, תמיד נחמד לגלות אותם סתם באקראי, בנוף העירוני, כמו המקרה של האיש שבקיר. מה הם רואים שם?
המשך יבוא.
קישור לחלק הראשון.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
