כמו ביום שני שהיה, אין , אין. יום של אחד בשנה. עם החם הגדול ששולח אותך לים, והים חלק כמו מראה, כמו שמן, וצבעו אפור בהיר, בדיוק כמו השמיים האביכים. כל כך בדיוק שאי אפשר להבדיל ביניהם. והחם שמזרים בשמחה את דמי לאחרון הנימים שהתכווצו מאימת המזגנים. והיובש המלטף לי את דרכי הנשימה במהות קטיפתית. יום כזה ששווה לחכות בשבילו שנה שלמה, כמו יעקב לרחל.
עולם עם אופק ובלי אופק
בכל פעם שהייתי פוגש יום כזה בדרכי לעבודה הייתי נגרס ומתכעס על המחיר הבלתי אפשרי. כל יום כזה בדרכי לעבודה הוסיף נדבך אחד לכורח שלי לפרוש ממי שמונעת ממני את היום. כל יום כזה קרב את הפרישה בשנה נוספת.
למען ההגינות יש לומר שהתמונה הזאת צולמה בהפסקה שלקחתי לי ביום כזה, כשהייתי בעבודה
הנה פרשתי. יצאתי לחופש הגדול באמת. הנה הגיע היום הזה, של פעם בשנה. והפסדתי. היו לי התחייבויות אחרות. במקום רחל קיבלתי את לאה ושוב מתחיל מניין שבע השנים.
כמעט בלי משים סגרתי את החופש הגדול בקופסא והמרתי אותו בחופש הקטן. אחרי עשרים וחמש שנות עבודה בהם כמעט ולא השתמשתי בשעות החד ספרתיות כדי להגיע לעבודה, קמתי מוקדם כדי להספיק להתייצב בשמונה בבוקר.
הייתי מוותר על יום אחד תמורת השרב והים, אבל בכל זאת, היום הראשון ללימודים.
בדקה התשעים ותשע, בדיוק לפני שבוע נרשמתי. ביום שני בשמונה בבוקר התייצבתי לשיעור הראשון. קורס מבוא לפרוזה במסגרת ההשלמות שאני חייב בהן ללימודי התכנית לכתיבה יוצרת. נראה מה זה יעשה לכתיבה שלי בעוד שנתיים. החל מהשבוע אני שוב סטודנט.
בינתיים, הכונו לדיווחים מחצר האקדמיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
