כל הדברים גדולים כקטנים

הפרחים האלה לא מניחים. הנה אחרי ההתפעלויות ממרבדי הצבע, כולל (ובפרט) ההשמצות הלא הוגנות על הכלניות, הזדכרתי במרבדים הידועים של כלניות הדרום עליהן אני שומע בכל שנה. מסתבר שהכי קל לשמוע על פרחים. והכי קשה להריח. לראות זה היכנשהו באמצע, וראיתי כמה תמונות מאד משכנעות. (אחד הקריטריונים שאימצתי בזמנו לגבי יופיו של מקום, וכמה הוא שווה בתור אתר תיירות, כזה ששווה במיוחד בשבילו לנסוע עד קצה העולם, הוא להשוות בין התמונות למציאות. האתרים הכי שווים הם אלה שבמציאות עולים על כל מה שניתן לתפוס בתמונה (ואני אפילו לא מגיע לריח). ואיך יודעים בדיעבד מיהו אותו מקום שמראהו מלהיב עד טירוף? אם הצטיידתם במצלמה, וצילמתם, (ובפרט נכון הדבר בימים העתיקים של מצלמות הסרט, שאיפשרו לבן תמותה רגיל רצף של 36 תמונות יקרות בלבד), וצילמתם, וכשאתם בוחנים את התמונות, שהן המזכרת האחרונה, והחותמת, וסוף הפסוק של הטיול, שעד שהוא איננו מגיע, הטיול אך תם, אך לא נשלם, (וגם כאן, בימים של מצלמות הסרט הרגע הזה היה נמתח יותר ומשאיר עוד כמה ימים (בעבר הרחוק יותר) או שעות (ברחוק הקרוב)), ואז בתוך מבחר התמונות אתם שמים לב לאותו מקום שצילמתם, וצילמתם, ולא יכולתם להפסיק, שם בדיוק המקום שהתלהבתם (אם אכן אתם מהמטיילים המצלמים ולא מאלה המרוכזים בחוויה בלבד ולא בהכנת הזכרונות והמזכרות). ומצד שני, דווקא בפמפלטי ופרוספקטי התיירות, אם אותו המקום בדיוק מצולם שוב ושוב מכל כיוון וזווית אפשרית, אין זאת כי אם אין שם שום דבר נוסף לראות וראו עצמכם כמוזהרים). אם כן, האם מראה פריחה עונתית מצדיק נסיעה למרחקים? התשובה היא כן, בתנאי שאין מראה דומה מאד קרוב לבית. כך נדמה לי (מהצצה קצרה על קצה גבול העונה) שהפריחה בניו-אינגלנד המכונה שלכת, היא תופעת טבע מרגשת ששווה לנסוע לכבודה לסוף עולם זה או אחר.

בקיצור, נסענו דרומה, לאותם ארצות המכונות בתרונות. סיכום. נחמד. בשדות בארי, הצלחתי להבחין בין הכלניות הפורחות בלא מעט ראשים לשעבר של מי שהיו כלניות בצעירותן, ויש להניח שאילו הגעתי מוקדם יותר היה המראה אכן מרבדי. באותו יום עצמו, יכולתי לצאת מביתי ברגל (כפי שאכן עשיתי ביום שאחריו) ולצפות במקבצי הצבעונים, שבניגוד לשמם יש להם צבע אחד בלבד – אדום מנצח.

בארץ הבתרונות, הצבע המנצח היה דווקא ירוק. ירוק כפי שהנגב יודע להיות. למראה הנגב האנגלי, שצילמתי מעט ובאיפוק, החלפתי השבוע את הרקע במחשב. עד לאחרונה, היות ולא טרחתי לשנות, השתמשתי ברקע המקורי של Windows  עם כר הדשא הירוק. וכך נראה שולחן העבודה החל מעכשיו.

מקווה שהפרחים סוף סוף יניחו לי לכתוב עוד הרבה דברים שאני רוצה.