אחד הדברים שהרשימו אותי בביקור הראשון בחו"ל היה התור הארוך בכניסה למוזיאון. היה זה מראה מעורר קנאה. רק בחוצלארץ אנשים עומדים בחוץ וממתינים בסבלנות כדי לקנות כרטיס ולהכנס לתצוגת אמנות. לכן מאד שמחתי כששמעתי על התורים הארוכים לתערוכה של צדוק בן-דוד במוזיאון תל-אביב. לא משנה מה הסיבות ומי העומדים בתור – כאשר בכניסה למוזיאון משתרכים תורים ארוכים, כאשר אנשים ממתינים שעות כדי לחזות בתערוכת פיסול במוזיאון, זהו חג לתרבות. מאותן הסיבות אני דווקא שמח על מבצעי הארבע במאה בחנויות הספרים. כשקונים קילו אלתרמן, בעיני, יותר משבא אלתרמן אל השוק בא השוק לאלתרמן וזהו צעד חשוב בדרך למקום כלשהו.
יצאנו איפוא גם אני וזוגתי ושמנו פעמינו לעיר הגדולה. לפני שבאנו בהיכלי הרוח עוד ישבנו בנחת ומילאנו את כרסנו כדי לאפשר התבוננות מתוך רגיעה. שלושה ימים לפני הסגירה, בשעה חמש הגענו למוזיאון, ניגשנו לקופה, קנינו זוג כרטיסים ונכנסנו. למרות זאת, אני מאמין שכל הדיווחים על התורים היו אמת לאמיתה, כך שיכולתי רק לשמוח כפליים.
אני בטוח שרבבות המבקרים בתערוכה הגיעו אליה רק על פי מה ששמעו, על פי יחסי הציבור, על פי הטרנד ואפילו על פי חוק העדר שהפעם הוביל אל היכלי התרבות. הרי פרט לרבים שחזרו פעם שניה, הרב הגדול החליט ללכת לפני שראה את התערוכה. אבל באותה מידה של ביטחון אני יכול לומר שהמבקרים בתערוכה זכו לחוויה מיוחדת וקיבלו תמורה מלאה להמתנה הממושכת. למרות שמדובר בתצוגה של פסלים דוממים, שהמפגש עימם עובר כולו בחוש הראייה, הביקור והצפיה הם חוויה מעוררת לא שגרתית.
החלק הראשון של התצוגה הוא אוסף של פסלי ברזל. בן-דוד מצטרף לשורה ארוכה של אמנים היוצרים יצירות פיסול ע"י חיתוך של לוחות ברזל גדולים, ובארץ מוכרות במיוחד עבודותיו של קדישמן. הפסלים הללו הם למעשה יריעה, יצירה דו מימדית המונחת לפנינו, ואיכותה הציורית משתווה לזו הפיסולית אם לא למעלה מזה.
בן-דוד הולך צעד אחד הלאה מזה. יצירותיו כבר אינן הברזל הדו מימדי הכבד והנוכח. הוא הולך אל הקו. מעניין לעקוב אחר התהליך בו הפֵסֶל, התלת מימדי, הולך ומשיל את מימדיו והופך לציור. המרקם הקווי הבונה את עבודותיו של בן-דוד, למרות היותו עשוי מלוח ברזל עצום בעובי 18 מ"מ, הופך לקו הקיים בזכות עצמו. בניגוד למשטחים הגדולים המאפשרים את קיומו של מרקם נוכח שיש בו פרטים, הקו הדק של בן-דוד, על רקע הקיר הבהיר אינו מאפשר לעין שום קשר עם הפרטים שבחומר. הקונטרסט החריף הופך אותו לרישום שחור ועדין הניצב מרחף בחלל. הקיום הזה, של של הישות הדו מימדית, שהיא תמיד מדומינת, בתוך המרחב והחלל האמיתי העוטף אותנו הוא בעיני הקסם הגדול.
כמובן שיש בעבודות אסטטיקה מיוחדת, ואמירה אמנותית, ושילוב מקורי בין תחרת צלליות של ענפים כתוך ובין דמויות אנושיות כמתארים, אלא שאת אלה ניתן היה לבטא גם כעבודת רישום על הבד או הנייר. לטעמי, הסוד הגדול של החוויה הוא בפלא שבהופעת הרישום בתוך העולם האמיתי, ממש כמו בסרט מצויר, שם אפשר לצייר דלת על הקיר ומיד לעבור דרכה.
חלקה השני של התערוכה כולל הפתעה, ולכן דובר ופורט בה פחות כדי להמנע מספוילרים. באולם גדול נבנה שדה של רבבות פרחים העשויים בדיוק באותה טכניקה, אך בחומרים ומימדים עדינים במיוחד, דומים עד מאוד לפרחים אמיתיים. רבבות פרחים, שכל אחד שונה ומיוחד. פרחי המתכת שהם כעין מגזרה עדינה מסודרים כולם כשהם פונים אל הכניסה וצבעם שחור, כעיו שדה חרוך. ככל שנכנסים פנימה, מסתבר שצידם האחורי, שהיה עד עתה נסתר לבאים, צבוע בשלל צבעים. מי שעובר וניצב בחלקו השני של האולם רואה שדה רחב וצבעוני. בדומה לשדה רקפות, בעיני, היופי מסתתר רק במבט קרוב בפרח היחיד ולא בשדה כולו. רבים כנראה הרגישו כך, וכרעו בעדינות ובסבלנות בשולי השדה, מתבוננים מקרוב ומצלמים.
כאן המקום להניח לרגע למוצגים ולהתרכז ביצירה המרהיבה מכולם – האנשים. בתוך הצפיה במה שמתחולל באולם, ההתרחשות המעניינת היא בשולי השדה. ממש כמו בשבילים המקיפים את גבעת הרקפות, גדוש השדה במטיילים, כורעים, יושבים, שוכבים, נשענים, מנסים למצוא עוד נקודת מבט ועוד זוית צילום, והכל באווירה של הדרת כבוד ואחווה הקושרת לרגיע בין כל הנוכחים, ובין כולם לפרחים. ולא פחות מרתקים הם גייסות השומרות. ממש כמו מתוך אותו חו"ל מסתורי הופיעו שומרות קשוחות, פעילות, דבקות במשימתן בלוחמנות, מרחיקות, מגינות בגופן על חוקי התצוגה ועל קווי ההגנה ששורטטו על הרצפה, וגם על השקט, ונדמה לי (ולא ניסיתי לבדוק) שהקפידו גם על החוק שאסור לצחוק, ומכל מקום, מאד נזהרו בעצמן.
נחזור לשדה, ולכך שסודו דווקא בפרטים הקטנים שבו. אני מניח שמאות אלפים רבים של צילומים צולמו שם, ואני בטוח שממש כמוני, כל מי שצילם הופתע ושמח לגלות שמה שנתפס בעין המצלמה עולה על כל מה שנראה במקום. באופן מפתיע לחלוטין, הזווית, עומק השדה, ההסתרות וכל שאר הדברים המגבילים את המצלמה יצרו דימויים שהם שונים ממה שאנו תופסים בעין, ואותם דימויים יש בהם יופי מיוחד ומקורי, של אינסוף אפשרויות, של רישומים עדינים, של שטיחים פרסיים וכל מה שגילתי רק לאחר שחזרתי הביתה, ממש כמו בסיפורים מאיזור הדימדומים, כאשר מפתחים את התמונה ורואים בה דברים שיכולנו להשבע כשלא היו שם כשצלמנו.
מי שהפסיד מוזמן להציץ בעבודה המוצגת ברחבת המוזיאון שלמרות שאין היא רישום תחרה כמו העבודות בתערוכה היא מצליחה ליצור התרחשות אמיתית במרחב תוך שימוש בלוחות וצלליות בלבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
