כל הדברים גדולים כקטנים

"Cohaagen, you got what you wanted; you must give those people air!"

בסרט זכרון גורלי (Total recall) שולט קוהגן הרשע באספקת האוויר. האוויר, והמחסור באוויר, הענקתו ומניעתו – זה הדבר המעניק לו את כוחו. אספקה חופשית ובלתי מוגבלת של אוויר מסמנת את קיצו. האם אנחנו יכולים לנשום כרצוננו?

מזמן, בימים בהם הפרטה הייתה מילה גסה, נקבע שחברה פרטית שרוצה להרוויח זה רע (גם אם היא למשל חברה ציבורית הנסחרת בבורסה, נניח טבע, שאין כמעט אזרח שחסכונותיו ועתידו הפנסיוני אינם מושקעים בה בדרך זו או אחרת) אולם חברה ציבורית, או ממשלתית, המוחזקת ומתקיימת למען כלל הציבור ורווחתו (ולא למשל למען בעלי התפקידים הממונים והממומנים אשר, אם לחזור לרגע לנושא הפנסיה, מרפדים יפה את עתידם, והעתיד הזה, יש לאמר, הוא ממש לא רחוק כמו הפנסיה שלכם, אלא קרוב למדי, שנתיים, שלוש, או לכל היותר עד שיתחלף השלטון) היא דבר רצוי ומוסרי, באותם ימים נקבע גם הכלל שבערוצי השידור הציבורי, בערוץ הראשון (שהיה אז היחיד) בטלוויזיה, או בתחנת הרדיו הצבאית, לא תנתן אפשרות לגוף פרטי לפרסם והזכות המיוחדת הזאת תהיה נתונה רק לאותם גופים הפועלים כאמור למען הציבור, כגון חברות ההימורים החוקיות, מונופול החשמל ומתיישבים חקלאים למיניהם.

גישה זו, ששורשיה נטועים הרחק בקרקע הסוציאליסטית של ראשית ימי המדינה וברוחה של מפא"י שעל פיה נקבע הכל, נדמה שחלפה מן העולם. הנה באו לעולם ההפרטה, והשוק החפשי והאזרחים חופשיים ומעושרים. אלא שכאשר טוב מדי לאזרח, צצה ועולה נקודת התורפה של השיטה. הוא מתרחק מן השלטון והשלטון מתרחק ממנו. מתחוללת הפרדת האזרח מן המדינה. אדם יכול להעביר את יומו ואף את מרבית חייו ללא התערבות וללא תלות וללא אחיזתו של השלטון. ולא טוב הדבר. השלטון כמוהו כהורים טרחנים ודאגנים, כפיתיים ושתלטנים. אין הוא יכול לשאת את העובדה כי ילדיו גדלו ובגרו, כי הם כעת עומדים על רגליהם, כי אמנם ישמחו לשמור על קשר, ועוד יותר לקבל עזרה פה ושם, וגם לא יתחמקו ממלוי חובות ומטלות לא נעימות , אך בשום מקרה לא יהיו מאושרים מכך שימשיכו להתייחס אליהם כילדים קטנים נטולי בינה ואחריות, כאשר כל צעד וכל מעשה יתבצע רק בהשגחה, בעצה ובהסכמה. הנה מרגיש השלטון כי ילדיו אומרים לעזוב את הבית, ואולי חס וחלילה להתחתן ולהקים משפחה, והנה הוא הולך למצוא את עצמו זקן ומיותר בין כתליו של בית מתרוקן.

האינסטינקט נכנס לפעולה ומנחה את השלטון בכל צעד ושעל. אין המעשים נדרשים לא ללימוד ולא להבנה. לא למודעות ולא לכוונה. אין זו קונפירציה – זהו רק אינסטינקט. נדרשים רק כח והזדמנות. מצוקת המים היא תמיד הזדמנות, והיא תמיד זמינה. כך אפשר, במשק המתקדם והתחרותי שלנו, בשם מצוקת המים, לקצוב מכסות ולקצוב מחירים גבוהים פי חמשה ועשרה הן מהעלות והן מהרגיל. אכן, המחיר והמכסות לוחצים את האזרח, והוא מתקלח בזריזות, מתאפק כפי יכולתו (ואץ לשירותים רק פעם אחת ביום), שלא לומר שמי שמתקלח פחות גם מכבס פחות. דווקא כשמדובר באותם חסכונות אני בעד. תחסכו. תצטמצמו. אבל.

האבל הראשון הוא הגינוֹת. כי כאשר מצמצמים ומגבילים, ולא משאירים טיפת מים לגינות, נולד הקרבן הראשון. העצים, השיחים והפרחים אשר אין להם פה והם רק יפים ושותקים, נדונים למוות ראשונים. אומר השלטון – תהרגו את השיחים. הם אוכלוסיה חלשה. אין להם כח פוליטי ואלקטורלי, הם הקרבן המושלם. מפלתם וכליונם נראים לעין. הירוק הופך צהוב, הענף נשבר, הקוץ והאטד מולכים. יראה כל אחד מהו כח. כיצד ניתן במחי החלטה לדרוך על הדשא ולעשות אותו נמוך. המראה של הגינה האפורה הוא מוחשי וצבעוני לא פחות מזה של הגן הפורח. הוא צועק את קולו של המצב. ומהו המצב? האם המצב הוא של מצוקת מים, של משאבים שהתכלו, של בצורת, של גזרת טבע ואפילו של טעויות אנוש וחמדנות וצריכת יתר? האם הגינות האפורות הן הכתובת הזועקת על הקיר ומנסה להחזיר אותנו לדרך הנכונה?

אולי. אולי אין מנוס מלהודות שכאן לא אירופה. כאן לא ירוק.

אלא שהירוק הוא כאן. הוא מציץ מן השדרות והכיכר והגנים הציבוריים. אותם שיחים, כאשר הם עובדי מדינה הרי הם חסינים מחרב הפיטורים והצמצומים. כאשר חצרות הבתים מצהיבות ומאפירות, הדשא שבשדרה באמת ירוק יותר. וכולכם יודעים בדיוק כיצד צובעים דשא בירוק. כולכם רואים, במקרה הטוב בערב, אך תדיר יותר בצהרים, את הממטרות המשקות בשמחה, והשמחה עולה על גדותיה, ועודפי המים ניגרים ומשקים את הכביש ומציפים את המדרכה ממש כמו באותם ימים טובים של השכן הרוחץ את האוטו. רק אני רואה את זה?

מה יאמרו העיריות, והמוסדות והמשרדים ופרנסי הציבור? אלה כלל אינם מי שתיה. אלה מים מושבים, ממוחזרים, מטוהרים, מים שחסכנו ושיפצנו בעמל. ואתה תמה. גם אני רוצה לקבל את המים, שתמורתם שילמתי ביוקר, ואחר כך החזרתי ליצרן, דרך מערכת הביוב, אלא שבמקום זכוי קבלתי רק עוד חיוב. אתה תובע שוויון וצדק. ובצדק. ירוק לכולם או אפור לכולם. והשלטון מלמד אותך לקח. הנה, הבט וראה. מי ישפל ומי ירום. דע בפני מי אתה עומד. ואין כמו יד על הברז יודעת ללמד אותך מה מקומך. פער הצבעים, פער השיחים והדשאים, הוא הפער שבין השליט לבין האזרח השפוט.

בסופו של דבר, מניעה היא שלטון.

מה אתם רוצים להשיג? לעשות? להיות? האם מישהו מונע זאת מכם? מי מונע מכם? הוא השולט בכם. המדינה. ההורים. החברה. המשטרה. בן הזוג. אלוהים. אתם. החינוך. המצפון. העייפות. הפחד.

גינות