כל הדברים גדולים כקטנים

לרחוב הראשי בשכונה קראו רחוב שבטי ישראל. הוא היה אהוב על רוכבי האופניים והסקייטבורד בגלל הירידה התלולה והעליה התלולה לא פחות שאחריה. הרחוב נולד ישר כסרגל. ישי, פקיד העיריה, קיבל את המפה ובלי להבין דבר שרטט בסרגלו את מפת הרחובות. כשהגיעו המהנדסים לשטח הם נוכחו שהוטל עליהם לסלול רחוב ישר על שטח עקום. כך חצה הרחוב את הואדי העמוק ובכל חורף חזרו האנשים לביתם בסירה.

תריסר רחובות קטנים התפצלו מהרחוב הראשי והתכנון כולו נעשה מתוך מחשבה מרובה. לפי הסדר הורו השלטים על רחוב ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי וכן הלאה. בקצה הרחוב נפתחה כיכר יוסף וממנה יצאו עוד שלושה רחובות. הימני והשמאלי נקראו שניהם מנשה וזה שממול נקרא שמו אפריים. בכל שנה, כשלמדו תלמידי כתה ב' על בני יעקב, הגיעו לסיור בשכונה והטמיעו במו רגליהם הקטנות את הקשר המתחדש בין ימות העבר לחיינו היום.

כשהייתי אני בכתה ב' הצטרף אלינו נשיא המדינה בכבודו ובעצמו. הנשיא האהוב והמורם מעם צעד עמנו, זכרון שלעולם לא ימחה. הוא אף הבטיח שיבוא ויצטרף לתלמידים בכל שנה, אך בשנה שבאה נפל למשכב ולאכזבתנו נשאר רתוק לביתו. כך גם בשנה שאחריה. עד שיצאה השנה השלישית הכריעה אותו מחלתו והוא נטמן ברב עם וכבוד בחלקת הנשיאים בעיר הבירה. באותה שנה החליטו כל העיריות לקרוא רחוב על שמו. אצלנו, מפאת הכבוד שהעניק לנו, נבחר אחד הרחובות בשכונה שלנו. שמו של הנשיא לא היה מנשה, אך זה הרחוב שנבחר לקבל את שמו. כך שונה שמו של רחוב מנשה הימני לרחוב הנשיא, ואילו השמאלי שנה את שמו לחצי המנשה.

ביום שלמחרת נערך טקס לתלמידים המצוינים בבית התרבות הישן, איפה שהיום הישיבה, ושם שאל אבנר הביישן למה לקחו את השם לרחוב המנשה ומה יהיה עליו, והמורה ענתה שכדי לקרוא לרחוב על שם הנשיא היו חייבים להחליף, ובכל זאת הרי נשאר עדיין חצי מנשה. וכשישראל החנפן שאל למה לא קראו לרחוב הנשיא עוד קודם, ביום ההוא שהנשיא היה כאן, אמרה המורה שאסור. שקוראים לרחובות רק על שם מי שכבר מת, וזאת הדרך לזכור שהם היו פעם.

לאט לאט החליפו את השמות של כל הרחובות. בכל שנה או שנתיים נערך טקס שבו קראו לרחוב על שם מישהו שמת. למנשה היה רחוב כפול אבל את השבטים האחרים מחקו ולא נשאר להם זכר, חוץ מהרחוב הראשי שעדיין נקרא שבטי ישראל וחצי המנשה כמובן. ככה, מתו שר החינוך ושר החוץ וראש העיר וראשי המחלקה בעיריה וכל אחד קיבל רחוב למזכרת. נדמה לי שהיתה תחרות בין ראשי העיר וכל אחד רצה להחליף יותר רחובות מקודמו. אם לא מתו מספיק אנשים חשובים נתנו להם שמות סתם כמו רחוב הנשר, רחוב המעיין ורחוב הפרדס.

פעם אחת, אני כבר הייתי בצבא, החליטו לקרוא לרחוב בשם רחוב העבודה. קמה צעקה גדולה והמתנגדים אמרו שאי אפשר שרחוב יקרא על שם של מפלגה, ובסופו של דבר התכנית בוטלה. פעם אחרת, הגיעה שרת החינוך כדי לחנוך את רחוב המדע, וכשנפתח רחוב העצמאות, הוזמן שגריר ארצות הברית בכבודו ובעצמו והגיע לטקס. היו נאומים באנגלית וזיקוקים.

לא מזמן חנכו את רחוב החרות. הפעם, אלה שנפגעו מהביטול של רחוב העבודה ניסו להתנגד, אבל הסבירו להם שהמפלגה לא נקראת החרות אלא חרות סתם ולכן אין אפשרות לשנות. היו כאלה שניסו למחות וכולם חטפו מכות רצח מהמשטרה ומאז לא ראיתי אותם.

למען השלום החליטו בכל זאת לרצות את כולם ולהוסיף גם את רחוב העבודה, אפילו שזה שם של מפלגה. זה היה בִמקום הרחוב האחרון שנשאר מהשבטים, רחוב יהודה, איפה שהסבלים הסודנים יושבים כל בבוקר ומחכים.

עכשיו נשאר רק הרחוב הראשי, שבטי ישראל, אבל יש דיבורים שרוצים להחליף אותו למדינת ישראל.