כל הדברים גדולים כקטנים

אחת הסיבות למיעוט הכתיבה שלי בזמן האחרון הוא הרצון להמנע מביקורת שלילית. לא פעם נתקלתי בדבר מה שביקש להכתב, אך חשבתי שלא זאת הדרך לפתוח דף חדש. ובכן, את השתיקה כבר שברתי, והיום מצאתי דבר שממש ממש התחנן, והנה אני כותב עליו, למרות שהדברים מאד שליליים.

את הזמן למדנו למדוד בהתאם לתנועת גרמי השמיים שהיא קבועה ומדויקת להפליא. כך, היחידה הבסיסית, היממה, קוצבת את משך סיבוב כדור הארץ סביב עצמו (ויש שיאמרו, מהלך השמש וכיפת השמיים). המשך הארוך, השנה, כמו זאת שהסתיימה והתחילה לא מזמן, נקבע על פי הזמן הדרוש לכדור הארץ להקיף את השמש (ושוב יאמרו אלה, השמש והמזלות הם אלה שמתחלפים). ובמקרה (או לא במקרה), שנה אחת מכילה 365 יממות. ועוד נהוג למדוד את החודש, הזמן בו מקיף אותנו הירח, ואורכו עשרים ותשע יממות ומחצית היממה. והזמן הזה, החודש, מתאסף בקירוב לשניים עשר בשנה ומכאן נהוג ברב התרבויות למנות שנים עשר חדשים בשנה.

אלא ששנים עשר ירחים מספיקים רק ל-354 ימים ועדיין חסרים ימים אחדים כדי להשלים את השנה. בחלק מהעולם, החודשים ארוכים יותר, 30 או 31 יום, ושוב אינם מתאימים לתנועת הירח, אך השנה בת 365 יום. בחלק אחר (טוב, חלקיק), מוסיפים מדי פעם חודש שלם כדי לכסות על הפער. אצל המוסלמים, לא נעשה שום תיקון. השנה היא בת שנים עשר ירחים, והיא קצרה משנת השמש. לכן, "נסחפים" החודשים לאורך השנה, ואותו חג או תאריך יחול פעם בקיץ ופעם בחורף.

כל ההקדמה המייגעת הזאת נועדה לקורא רוני שקד, אם כי אינני בטוח שהוא קורא כאן. אני, לעומת זאת, קראתי מה שהוא כתב, יחד עם עוד מאות אלפי קוראים שעיינו היום בעיתון שכבר איננו הנפוץ ביותר במדינה. למי שלא קרא, אגלה שהיום, בעיתון "ידיעות אחרונות", בעמוד 2 המכובד, הופיעה ידיעה מאת רוני שקד אשר הסבירה לקוראים כי הרמדאן נודד מדי שנה חודש אחד לאחור בשל לוח השנה המוסלמי – הבנוי מ-11 חודשים.

לא מדובר בשגיאת כתיב, מחלה נפוצה בעידן מעבדי התמלילים ומתקני השגיאות האוטומטיים, ולא בטעות סופר שנפלה בהיסח הדעת. גם לא מדובר בידיעה לא נכונה, דוגמת מסמך גלנט, אשר הגיעה ממקור לא אמין אשר הטעה את העיתונאי. מדובר בבורות פשוטה, ללא שום תירוץ. איני יודע כיצד השתרשה אותה אינפורמציה שגויה אצל הכותב. עיון קצר בויקיפדיה היה חוסך את הבושה, אך בצדק נכתבו הדברים ללא כל בדיקה ועל סמך ידע אישי. גם אני לא הייתי בודק. מדובר בידע בסיסי וטריויאלי וגם מאד רלונטי - בכל זאת, מוסלמים.

הבעיה איננה שאי אפשר לסמוך על מה שנכתב בעיתון שהרי בוחשים בו בעלי עניין וכוונות (והדיון כאן נוגע אך ורק למה שמוגדר "עיתונות חפשית"). הבעיה היא שהקוראים כן סומכים, לפחות על אותה אינפורמציה שאפשר לכנות "עובדתית" ואין טעם להפעיל עליה את מסננת הפקפוק. הם מאמינים ולומדים מתוך הקריאה. העיתונים מהווים נדבך חשוב בהשכלה של הקורא.

כך מופצת בורות ומשתרשת. כך נכשל העיתון, נכשל הכותב, נכשל העורך שלא קרא את מה שמתפרסם בעיתונו (אני מעדיף לפסול את האפשרות השניה – שגם לעורך אין מושג). עיתון המפרסם שקרים בכוונה תחילה הוא כלי תעמולה ויש לשקרים שלו מטרה והצדקה, לפחות מבינתם של השקרנים הכותבים בו. עיתון המפרסם שטויות מתוך בורות הוא רק כשלון מצער שנזקו גדול.