כל הדברים גדולים כקטנים

לאחר שיחה כלשהי עם אנשים שכבר אינני זוכר שבמהלכה דיברתי על "פרת התה", ראיתי או חשבתי על אחת הרבה יותר קטנה. לא פרה אלא עגלה. הקטנה הזאת היתה "עגלת התה". ואז הסתבר לי לפתע ש"עגלת התה" הרי היא כבר קיימת. ואיזה רעיון מבריק הוא ליצור את עגלת התה מתוך פרת התה.

אני זוכר את הקטע הזה מכיוון שמיד אחר כך התעוררתי. כל החלומות שאני זוכר נקטעו בהתעוררות. גם אז, הם נמוגים במהירות. התפוגגות של חלום איננה כמו שכחה רגילה. דבר שנשכח, בשובו למקום ממנו בא, מתנדף החוצה, ואילו זכרון החלום נמוג חזרה פנימה, אל המקום ממנו בא, כלומר היכנשהו בתוכי, אבל שם הוא נעלם לנצח, כי הוא לא ממש נשאב ונשאר אלא מתפרק חזרה למרכיביו, או מאבד את מה שהיה בו והחזיק אותו עד לאותו רגע שבו התעוררתי וניסיתי לתפוס אותו, ללא הצלחה. קצת כמו מזרקה של מים שכבתה לפתע, שההעלמות שלה שונה לחלוטין מזו של הזרם היוצא מן הברז כאשר מישהו סוגר אותו. העלמות שמבהירה שמה שהיה למעשה כלל לא היה. לפני הרבה שנים, דווקא כשגרתי בדירה בעיר היו בבית ג'וקים בעיקר במטבח, וזה אולי מפתיע כי דווקא היום, כשאני גר בכפר, הם מאד נדירים, ורב השנים ומאז שעברנו לכאן כלל לא היו ג'וקים, ורק לאחרונה הם מופיעים מפעם לפעם, אך בתדירות הולכת וגוברת, ואולי גם בגודל הולך וגדל, והדבר מטריד כי הם כמובן יכולים להתרבות ולמלא את הבית בנוכחות בלתי הפיכה, כמו הסדקים בקירות שפעם היו נדירים מאד ובשנים האחרונות הם הולכים ומתרבים ואף מתרחבים, אם כי, להפתעתי, יש כאלה שנסגרים, כאשר תנועת הקרקע המפרקת את הבית  משנה את כיוונה. חברי המושב מאשימים בעיקר את היובש הקיצוני ומיעוט הגשמים ההולך ומתמשך שנה אחר שנה וגורם למפלס מי התהום לשקוע ולקרקע להתייבש לעומק גדל והולך, ורבים חיברו קווי השקיה עם טפטפות, להשקות סביב עמודי הבטון ולהרגיע את הקרקע הנוקשה. הפתרון לא לגמרי הוכיח את עצמו ובינתיים הבצורת המשיכה ומחיר המים זינק לשמיים, היכן שאמורים היו לשכון העננים, או אלוהים שמקשיב לתפילות, ואמנם הבנתי שבעיר המים יקרים עוד יותר, וזאת בנוסף לרבוי הג'וקים, אלא שגם כאן המים הפכו יקרים מאד, שזה דבר נכון כשלעצמו, והשקיה של בית צורכת מים רבים, כך שחדלנו. למרות זאת, נראה היה שהסדקים גם הם חדלו, ואף החלו להחלים ולהאטם, אלא שכאמור היה זה רק שנוי כיוון וסדקים חדשים חוצים את הקירות ואת הסדקים הראשונים, שאמנם נאטמו אך הם עדיין שם, באותו המקום בדיוק, והם רק דקים כחוט השערה, ואני בכלל חושב שכל זה איננו אלא מטאפורה, והרי גם עניין הג'וקים לא בא אלא כמטאפורה לחלום, או ליתר לדיוק, להתעוררות מהחלום, ולא הייתי יכול לחשוב על הדמוי הזה כאן בכפר, היכן שהג'וקים מועטים. יש כאלה הטוענים שזה בזכות גידולי הירקות הנפוצים בשדות המושב המקיפים אותו ואת בתי המגורים, אשר החקלאים ריססו בנדיבות ומתוך חוסר ידיעה ואחריות ברעלים שונים, מתוך כוונה טובה בלבד, אך בהתלהבות יתר, כמו הDDT   שבזמנו הביא לחיסול מוצלח של יתושי האנופלס ולביעור המלאריה, שהיא כנראה המחלה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות, ונגרמת על ידי טפיל חד תאי – הפלסמודיום, שהוא כל כך מרתק שאני חולם לכתוב עליו ספר, ומרב הצלחת יתר המשיכו ושפכו DDT  , כמו מים עם תינוקות, לכל השדות ומקווי המים, ובכמויות אדירות שגרמו להרעלה של כל שרשרת המזון, עד לנשרים הגדולים שכבר לא בשמים, וכתגובת נגד, נאסר בו השימוש לחלוטין, ורגע לפני הניצחון, שבו היתושים נושאי המלאריה והתאוששו, ודווקא במקומות האומללים והנידחים בעולם, והמלחמה עודה נמשכת. בזכות הריסוס הזה, הדירו הג'וקים את רגליהם המרובות מבתי המושב, ואלה שניסו לחדור נעצרו ונפלו בדרך, ואין פלא שכולנו חולמים עד היום על פתרון דומה שימצא ויעצור את המחבלים והרוצחים בדרכם אל בתינו, שם אנו ישנים בשקט וחולמים חלומות לאו דווקא שלווים. אבל אני חושד גם בקו הביוב שחיבר אותנו לציוויליציה רק במאה העשרים ואחת, והוא שמאפשר נתיב תחבורה יעיל וסודי, תת קרקעי וסמוי מן העין לכל סוגי המזיקים האורבים בחשכה, ממש כפי שעִם התפתחות הסחר העולמי לפני חמש מאות שנה, החלו אוניות מפליגות וחוצות אוקייניוסים, ויוצרות הוויה גלובאלית אשר יחד עם הסחורות מוליכה גם מזיקים, עכברים וחולדות, והג'וקים שלנו ושאר חרקים, והם נושאים עוד נוסעים סמויים וקטלניים, קטנים עוד יותר, כי ככל שהם קטנים יותר, כן הם מוכשרים למעשה הנוסע הסמוי, וגם למשימת הקטל, וגם בתוך ריאותיהם, ודמם, וצואתם וזרעם של הנוסעים הראשונים נפוצו המחלות הישנות לכל רחבי העולם החדש וחיסלו בהרף עין אוכלוסיות שלמות שלא היה חסינות ומחוסנות, וכמו המתיישבים החדשים, יוצאי אירופה, הוכיחו כל אלה יכולת הסתגלות, ושרידות ועצמה רבה וכוחנית, והביסו מפניהם את האוכלוסיה הילידית, כמו במסעי כיבוש הארץ של יהושוע, והיום, כאשר טסים במטוסים גדולים, שוב אין אנו תלויים בנדידת הציפורים המוליכות במסען צפונה ודרומה את נגיפי השפעת מן האופנה האחרונה, וכעת עוברים הנגיפים גם ממזרח למערב וחוצים יבשות ואוקיינוסים בתוך שעות, וכל וירוס הוא אזרח גלובאלי, מתפשט במהירות כמו נפיחה בחלל הבית שתמיד מפתיעה במהירות ובמרחב הכסוי שלה, ומביאים פחד ואימה שמלובה בז'אנר שלם של סרטים נוסח התפרצות, ובחרדת הקיום שהתגברה מאד דווקא באותם מקומות בהם החיים כל כל בטוחים ומובטחים כמעט לנצח, והסכנות מורחקות בהגנות וביטוחים ותרופות ומעקים וחגורות בטיחות ומחסומי פחד שדווקא באותם מקומות בהם החיים זולים ובהם שורצים היתושים והמלאריה מתקבלות בסוג של שוויון נפש. עם החיבור לביוב וביטולם של בורות הספיגה היו אמורים להתחסל גם היתושים, שהם אמנם מהזן קולקס שאינו מפיץ את המלאריה, אך עקיצתם מגרדת ומטרידה, ומעירה מהשינה, אף שאולי בזכותם אנחנו יכולים להתעורר במפתיע וכך לזכור את החלום האחרון, לפני שהוא הולך ונמוג לתוך עצמו, וזמזומם המטריד מקשה לשוב ולשקוע בשינה, בפרט כאשר אני לא נמנע מלנסות לפגוע בהם בחושך, מונחה על ידי חוש השמיעה בלבד, במיוחד כאשר הם ממש מנסים לנחות על האוזן, ואז הסטירה שאני מנחית אינה עוזרת להרדם למרות שאם אני מצליח לפגוע, ואני מצליח לפעמים, הסיפוק גדול, כי כנראה שהנקמה היא אחד הרגשות המספקים ביותר. הם אמנם פחתו מאד, אך עדיין רבים ומטרידים מדי, ואינני יודע מי האשם בכך, כי אני זוכר שבזמנו כשיצאנו לטיול בצפון וישנו בחורשת טל, ושהינו בחוץ בערב ובלילה, בארץ שיש בה מים רבים כל כך, נדהמתי מכך שאף לא יתוש אחד עקץ וזמזם, והסיבה לכך היא כנראה שהמים בצפון הם מים זורמים, והם עדיפים על המים העומדים שלנו, לא רק בטעמם, וצבעם וחיותם, אלא גם בקולם, שכן פכפוך המים, למרות היותו סתמי כביכול, הוא אחד הצלילם הנעימים והמרגיעים, עד כי אנשים מתקינים מתקן פכפוך בחצר ביתם, ובביתם, ובחדרי המתנה בקליניקות ובמועדוני ספא ועוד מקומות המיועדים להיות נעימים אך בעיקר חדרי המתנה, שם יושב לו אדם עם עצמו ובלי ספק הם עדיפים על מוסיקת המעליות החרישית. למרבה הפלא, דווקא בדירה בה גרתי בעיר מאז אמצע ילדותי לא היו יתושים אף שכלל לא חסרו בה ג'וקים אם כי עיקרו של דִמוי הג'וקים מקורו בדירה הראשונה של ראשית ילדותי, שהיתה בקומת קרקע וגם שכנה במקום שאופיו פחות עירוני וצפוף אם כי הצפיפות העירונית כלל אינה מפריעה להם להתרבות ולפרוח ואולי אף מעודדת אותם בשל ריכוזי האשפה הגדולים יותר, אף שמצד שני העיריות היום נלחמות בהם ומדבירות בחמרים שהם מתקדמים יותר וסכנתם לסביבה עקיפה וסמויה יותר מזו של ה DDT   ובני דורו, ואילו ילדותי אמנם היתה בעידן ה DDT   אלא שהוא היה נפוץ רק בשדות ועל בגדיהם וראשם של העולים החדשים שהגיעו באניות מאירופה וצפון אפריקה ובמטוסים מעיראק ונשלחו לעיירות ולכפרים ואיכלסו הן את הכפר בו אני גר היום והן את השכונה בה נולדתי, אלא שהכפרים הוקמו תמיד מקבוצה של עולים מגלוּת אחת ואילו בשכונה בעיר היה קיבוץ גלויות אמיתי, אם כי סדר העזיבה והמעבר לאזור מגורים טוב יותר היה אקראי ואחיד פחות, ואילו למושב הגיעו בסופו של דבר אלה שרצו באמת לשפר, אבל רק בזמן האחרון, כאשר התנאים השתפרו, וכבר התחברו לביוב, למעט כמות לא גדולה של אנשים עם חזון ורצון שהעדיפו את חיי הכפר ועזבו את העיר עוד בשנות השמונים, ומכל מקום הכפר הפך אטרקטיבי רק בזמן בו התרבו המכוניות, כי קשה למשפחה להסתדר עם מכונית אחת והתחבורה הציבורית כמעט אינה קיימת ורק להגיע אליה קל יותר היום כי מקפיצים אותך במכונית ושוב אין צורך בטרקטור או סוס ועגלה, ובסופו של דבר המקומות שנחשבו אז לטובים יותר הפכו לסלאמס ודווקא החורים העלובים שמהם ניסו כולם לברוח הפכו מבוקשים משום שהקרקע עליה היו מפוזרים הפכה נדירה ומבוקשת יותר. בדירה של אמצע ילדותי ישנתי בחלונות פתוחים, שהרי מזגנים לא היו, אם כי גם היום אני נמנע ממזגנים ואני מעדיף את החם ונקלע לאי נעימויות עם אנשים סביבי החולקים את אותם קירות, אך מעדיפים לנשום אוויר אחר, ובחלונות כלל לא היו רשתות מה שאי אפשר להעלות על הדעת במושב ולא רק כנגד היתושים בלילה והזבובים ביום שהם רבים אף יותר אלא גם כנגד זוחלים למיניהם ובעלי חיים גדולים יותר, אף שהחתולים יכולים לקרוע אותן ויש לנקוט באמצעים מיוחדים כדי להגן עליהן. ורק אחרי שגרתי שם שנים לא מעטות עקץ אותי יתוש, מה שהיה מפתיע במיוחד משום שהיה זה בחודש דצמבר בעוד שהיתושים שורצים בקיץ, אם כי גם בחוף הים, למרות שהמדוזות מכות בקיץ אפשר תמיד למצוא אחת או שתיים על החוף בכל ימות השנה ובמיוחד כאשר הים סוער, או ליתר דיוק, עם שֹך הסערה.  אפשר לגור בבית שורץ ג'וקים כמעט מבלי להתקל בהם, כמו עובדי משמרות המתחלפים ללא העברת משמרת, או שוכני עיר עילית ועיר תחתית, או עולם עליון ותחתון, ואתה יכול לשכון בבית שמאחורי הארונות והמחיצות ובפינות אפלות וחמימות מסתתרים מאות מהם, מבלי שתתקלו זה בזה, פרט למפגשים נדירים שהם יותר בבחינת עדות על קיום, כמו רוחות רפאים המגיחות מהעולם שמעבר, ורק בלילה, כשהבית חשוך ושקט הם יוצאים בהמונים, כמו באגדות על הצעצועים המתעוררים לחיים ואהבה שיכולה להתרקם בין רקדנית מנייר וחייל בדיל, והם משוטטים על הרצפה ועל השיש במטבח, ובכיור, על הכלים שנשארו, ורק אם אתה מתעורר ויוצא מהמיטה ועובר במסדרון, אולי לשתות משהו, ומדליק את האור, מתוך שרידי שנתך אתה מספיק לראות אותם, אלא שהאור מבריח אותם והם פותחים במנוסת בהלה, ואף שנדמה שהם רצים בכל הכיוונים וחוצים זה את דרכו של זה בכאוס שנראה שיכול להמשך לנצח, הם נעלמים כהרף עין ויוצאים מהמשחק, ופוחתים לנגד עיניך, והריצה המטורפת של כל יחיד מתוכם נארגת לתוך העלמות שהיא איטית יותר אך בכל זאת מיידית למדי, והכמות דועכת לנגד עיניך, ותוך מספר שניות הם חוזרים ונדחקים לחורים שמהם יצאו, ועוד אחד או שניים אחרונים, מאחרים, שבהם, מפאת יחידותם, אתה מביט ביתר עניין ומיקוד,  וזהו. כך, בדיוק, ובקצב הזה בדיוק, ובזמן הזה בדיוק, שבשולי שהשינה, נמוגים החלומות ואם לא תתעשת ותתפוס קצה להאחז בו הוא נבלע ומחשיך. אלא שבשונה מהג'וקים, החלומות נטווים לחוט אחד ואם הצלחת ללכוד את קצהו תוכל למשוך ולהחזיר אליך לא מעט שאריות. ואני חושב שכשהיו בורות הספיגה, כל כמויות המים שהיום זורמות לביוב נספגו בסופו של דבר באדמה, וזה מה ששמר על הלחות גם בקיץ, והחיבור לביוב הוא אחת הסיבות לסדקים.

אילולא גרתי בילדותי באותו מקום ובאותו הבית, לא הייתי יכול לחשוב על דמוי הג'וקים. היום התמונה שאני רואה היא כזאת  - סרט מוקרן לאחור של שלולית מים שנשפכה מתוך דלי. מה שהיה שלולית עולה ונאסף אל תוך הדלי, השלולית הולכת ופוחתת, במהירות שאי אפשר להשיג בדרך אחרת, וחשוב מכך, כך שהמים נשאבים אל הדלי ולא נשאר להם זכר – לא בוץ ולא שום סימן אחר, וזה דבר שיתכן רק בהקרנה לאחור, או בהתעוררות מחלום, אבל יתכן שמה שאני זוכר הוא בכלל מה שסיפרה אימי על הבית שבו גרנו ביפו לפני שנולדתי, ועצמת הסיפור נחרתה בעוד שמקורו הטשטש כמו שקורה להרבה זכרונות ילדות.

כשהתעוררתי, מילאה אותי תחושת שביעות רצון רבה. על ההברקה – פרת התה הקטנה שהיא בעצם עגלת התה, ויותר מכך, על כל שהיא התרחשה בשעת החלימה, מה שמטיל אור מעניין על התהליכים המתרחשים במוחנו באותה עת. אולם שככל שהתעוררתי, עלתה בי תמיהה – מה היא פרת תה? אין דבר כזה, ולא היה. אין כאן הברקה, אלא מן בדיחה לאחור - עגלת תה יכולה לגדול לפרת תה. אך בחלום, הסדר היה כפי שתיארתי. ובכן ההברקה בוטלה, אך הפליאה על מה שקורה ואיך פועל מוחנו בשעת החלימה רק גדלה כפליים.