כל הדברים גדולים כקטנים

הפרוטוקולים של מלחמת יום הכיפורים נחשפו רק עתה אך אין בהם כדי לחדש דבר. כמעט כל מי שחווה את ששת הימים צעד בתוך אותה דרך סלולה שהוליכה ליום הכיפורים ונפל לתוך אותה מלכודת כואבת. עצם השותפות, אפילו כתלמיד שלא השתתף ולא הבין ולא היה מחובר כלל לארועי הלחימה, חשף את השבר ואת האכזבה העמוקה. הפרוטוקלים, כמו דו"ח אגרנט, כמו התמיכה העממית בתנועות המחאה שבסופה של דבר הביאה להחלפת, ואפשר לומר הפלת השלטון, כולם רק חשפו פרטים ונתנו פומבי למה שהיה ברור לכל אחד. האלים הכזיבו. האימפריה קרסה.

בכל זאת, כצפוי, הוליכו הפרסומים לדיון ציבורי מחודש, ונתנו הזדמנות נוספת למי שהיה וידע להשמיע את דברו ואת דעתו, ודווקא כאן נתקלתי בדברים מעניינים. דיין מתואר בעיקר כדובר אמת שאינו מנסה ליפות את דעתו, בפרט לא בפורום של ההנהגה. הוא אף מצוטט, לאחר שנודע לו כי גולדה המומה מדבריו, כאומר: "גולדה היא ראש הממשלה שלי, ואני שר הבטחון שלה. אם אסתיר מפניה משהו שאני רואה, לא אוכל להמשיך ולשרת תחתחיה אפילו דקה אחת."

הדבר החשוב ביותר שקראתי הוא דבריו של מרדכי בראון שהיה ראש לשכתו: "הוא היחיד שאמר לציבור את האמת. דדו אמר: 'נשבור להם את העצמות' ואילו דיין אמר: 'תשכחו מזה, הפסדנו את המלחמה הזו גם אם ננצח בה'." זאת ראיה והבנה חשובה מעין כמותה.

באופן תמוה, מלחמה אחר מלחמה (ולא חסרות, תודה לאל), מתעורר ויכוח מי ניצח, אנחנו או הם. הנה תשובה אפשרית – ניצחנו במלחמות שבעקבותיהן לא הוקמו ועדות חקירה על התנהלות הצבא (ואני לא נכנס לשאלה מה קורה בעקבות הנצחון, בטווח הקצר ובטווח הארוך, בתמונה הגדולה ולא זאת הצבאית, משום שאז יסתבר שדווקא במלחמת ששת הימים, בה הושג הנצחון הצבאי הגדול ביותר, נגרם לנו הנזק הגדול ביותר). לפיכך, אפשר לומר שנצחנו במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה בגדה המערבית. זהו.

שימו לב לדבריו החכמים של דיין - הפסדנו את המלחמה הזו גם אם ננצח בה. כי הנצחון של החזק יותר, הכובש ושולט בשטח הוא רק לכאורה. הנצחון הצבאי איננו אבסולוטי אלא יחסי (למעט נצחון מוחלט בהחלט, הכובש ומשמיד הכל, עד הפרור האחרון, ולכל הפחות משיג כניעה מפורשת ומוחלטת, כמו הנצחון על יפן וגרמניה במלחמת העולם השניה, או מלחמות הכיבוש של יהושע). כאשר מלחמה נעצרת במקום בו לכאורה יכלה להמשיך, הניצחון הוא פונקציה של היעדים והציפיות, לא של ההישגים והאבידות. גם אם ליתר ביטחון מטשטשים את מטרות המלחמה, וגם אם מסבירים לאחר מעשה שהציפיות לא היו מעשיות. כל מלחמה שנכנסנו אליה הייתה מלוויה בציפיות, וכנגדן הציפיות של הצד השני. אחד הנזקים לדורות של מלחמת ששת הימים הוא העלאת הציפיות לרף גבוה מאד, בלתי ניתן לשחזור. בכל המלחמות שבאו מאז, פרט למלחמת לבנון הראשונה, סרבו הערבים למלא את תפקידם ממלחמת ששת הימים ובכך הכשילו את הציפיות. משמעותן של ציפיות גבוהות מדי הוא כשלון. הציפיות ברורות לציבור הן אם הממשלה מפרטת אותן ובין אם היא מטשטשת. ולכן הציבור יודע שאנחנו מפסידים שוב ושוב, גם אם אנחנו מנצחים.

במלחמת עזה (עופרת יצוקה), הציפיות היו מיגור שלטון החמאס, שבירתו וכניעתו, הפסקת ירי הקסאמים, השגת הרתעה שתמנע ירי בעתיד, ניטרול מאגרי הנשק ברצועה ופוטנציאל הנזק שלהם ושחרור גלעד שליט. אילו הושגה מטרה אחת מכל אלה, אפשר היה להכריז על ניצחון.

גם במלחמת לבנון השניה, מרגע שנפתחה הלחימה, הציפיות היו קריסתו של חיזבאללה וחזרתה של לבנון לתחום השקט התעשייתי, סילוק אחיזתו ושליטתו  של חיזבאלה בדרום, הפסקת ירי הטילים והרקטות, השגת הרתעה שתמנע ירי בעתיד, ניטרול מאגרי הנשק ופטנציאל הנזק שלהם והחזרתם של החיילים החטופים. אילו הושגה מטרה אחת מכל אלה, אפשר היה להכריז על נצחון.

במלחמת יום הכיפורים הציפיה היתה 'לשבור להם את העצמות', להכות בהם מכה מהירה ואלגנטית ולהזכיר להם מה קרה ב-1967. דיין הבין ביום השני שכל זה לא יקרה, ולכן, גם אם ננצח – הפסדנו.

ועוד שתי הערות בעקבות הדיון המחודש בדיין. לאחר מלחמת ששת הימים נתפסה החזקת השטחים, ובעיקר חצי האי סיני, כחיץ, מרחב הגנה גדול המשתרע בין קווי האויב למדינה ותושביה. לאחר פתיחת המלחמה ותוצאותיה, ביקש דיין להתבסס מחדש בקו המעברים. בכך בא לממש את אותה דוקטרינה של שטח חיץ. הצעתו נדחתה וצה"ל יצא למתקפת נגד גדולה.  

דיין טעה כשהעריך בטעות שהמצרים והסורים רוצים להמשיך ולהתקדם ולכבוש את מדינת ישראל כולה. בדיעבד הסתבר שזאת כלל לא היתה כוונתם. סאדאת רצה לשבור את הקיפאון מתוך כוונה להחזיר את סיני לידיו. אלא שגם מה שסאדאת רצה וידע לא ממש קובע. מסתבר שבששת הימים ישראל לא רצתה ולא תכננה להגיע לתעלה, ולא להלחם בירדן, ולא לכבוש את רמת הגולן. הכל קרה, מתוך סערת הקרב ומתוך ניצול ההזדמנויות והמשך המומנטום. יש פיתויים שאי אפשר לעמוד בהם, ולא משנה מה היתה הכוונה המקורית, בעיקר אם אתה משתכר מכוחך.

ועוד הערה אחת  אני שומר בינתיים לעצמי.