הכותרת בעמוד הראשון צועקת רהט לפני תל-אביב (ידיעות אחרונות, יום שישי). הנושא: דו"ח נתוני הגיוס לצה"ל המדרג 67 ערים בארץ ע"פ מדד המתגייסים. הטור האישי המצורף, של אריאלה רינגל-הופמן מכריז בכותרתו שתי מדינות, ומיד ממשיך: צריך לקרוא לילד בשמו: מדינת תל-אביב מתגרשת ממדינת ישראל, ואני מרשה לעצמי להמשיך ולהעתיק, לפחות את פתיחת הטור המופיעה בעמוד הראשון:
"זה מדאיג כי תל-אביב היא לא מצפה-רמון ולא קרית-שמונה. היא מד חום של החברה הישראלית, ונתוני הגיוס מלמדים שאנחנו חולים. לא משהו סופני, חלילה, בינתיים לפחות, אבל חולשה גדולה כבר יש. כי מהנתונים האלה עולה קול קר ומנוכר, כי הקול הזה מכתיב נורמות, או לפחות משקף נורמות, ובשני המקרים זה רע. כי הולך וגדל האי-שוויון בין הנותנים למקבלים, בין העושים לביתם לסוחבים את המשא" (המשך בעמ' 3)
וכמעט כל מילה נוספת מיותרת.
כי בכל זאת, יש מילים שחסרות. למשל ירושלים, שלא מופיעה בכותרת, ולא בעמוד הראשון. שמי שיחפש אותה בטבלה הידועה ימצא אותה קרוב מאד לתחתית הרשימה. אבל ירושלים לא מתגרשת ממדינת ישראל ולא מדאיגה ולא תורמת לאי השוויון. להיפך. על-פי ההסבר בעמוד 3, לירושלים נגרם עוול. החרדים שלא מתגייסים, רק הם מורידים את הממוצע. כלומר כאן מדובר כנראה בנורמה (שהחרדים התגרשו מהמדינה?), ולכן זה אינו מדאיג, ואינו מלמד על מחלה או חולשה, וכמובן אינו מעיד על אי-שוויון.
אז נכון שכאשר כלב נושך בן-אדם זאת אינה כותרת לעיתון, אבל הנשיכה כואבת הרבה יותר.
את הטבלה המתפרסמת בעיתון לא דרגו על פי אחוז המתגייסים, אלא על פי מדד משוקלל של אחוזי המתגייסים, אחוז הלוחמים ואחוז היוצאים לקצונה, מדד שמכונה מדד הקרביות. כלומר, כאשר באים לשקול את התרומה לא בודקים את מלוי חובת הגיוס אלא את הרצון להתנדב והנכונות להקריב (מדד ההקרביות). כמובן שמקריאת הכתבה ברור לכל אחד שהשרות במקצוע קרבי, ממש כמו הגיוס עצמו הוא דבר שכל אחד בוחר. מכיוון שכך, ניסיתי לקרוא גם בין השורות בטבלה, וליצור מדד אחר, מדד ההקרבה, שאינו מתחשב באחוז המתגייסים עצמו, אלא רק במידת ההתנדבות לקצונה ולתפקידי הלוחמה. גם לפי מדד זה, כמו בכל אחד מהמדדים האחרים, הראשונה בהפרש בולט, מודיעין-מכבים-רעות. ובמקום השני, הרבה לפני כל האחרים, לפני כל הערים במדינה, נמצאת רהט. חומר למחשבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
