כל הדברים גדולים כקטנים

הפוסט שלא הספקתי לכתוב

שנת הלימודים התחילה והקיץ נגמר. קצת מצער להפרד מהבטלה הקיצית. קצת מוקדם להפרד מהים בבוקר זה או אחר. הנחמה הראשונה היא הדרך. שלוש פעמים בשבוע אל האוניברסיטה בכביש היפה בארץ. כביש שחור וצר, מתפתל על צלע הר, קיר ירוק מימינך, תהום ירוק משמאלך. מעבר לה מביט עוד הר. ההפתעה הראשונית, וההנאה שאחריה – למרות היובש, הכרמל ירוק כמו תמיד. למרות הבצורת, קירות של יער עד, כמו נס פך שמן שלא כלה. הפיתולים החדים מעל ערוצו העמוק של נחל אורן מזכירים את הכבישים באינסוף מרדפים מהסרטים, מעל למפרץ איטלקי. אני מדמיין את הים ממלא את הערוץ, מעין פיורד מופלא, עמוק, מתפתל, שהיער נוגע בו והכביש מופתע פיתול אחר פיתול. כך בכל בוקר והעין אינה שבעה.

נגטיב

הלב מלא זכרונות ירוקים. כל פינה, כל זויית צילום שאני רואה בטלויזיה, מוכרת לי כמו פנים. אין פינה וזוית שלא ראיתי. כמו בחשיפה איטית לאור, אט אט הירוק בלב הופך שחור. עכשיו בלב יש שתי תמונות. בחוץ רק אחת.

גם אני שונא את אלי ישי

מנהיג ש"ס, על כל מה שהיא מביאה ומייצגת. שר-פנים רשע, מתעמר בזרים ובילדיהם, מתנשא, כוחני, לא נעים. הנה נתפס השר הממונה עם המכנסיים למטה. הוא האחראי המיניסטריאלי לשריפות, ומכל עבר כבר עולה ריח ההדחה. בינינו, בכנות, אין במדינה אף אחד שאילו היה שר-הפנים בשבוע הזה היה מצליח להציל את הכרמל.

ביבי בצילום מהצד

על ההחלטה לפנות לכל העולם בבקשת עזרה עוד ביום הראשון מגיעי לביבי קרדיט גדול. יש מי שקונה את עולמו בשריפה אחת. ההחלטה הזאת אינה החלטה אוטומטית ומתבקשת. היא החלטה של מחשבה מחוץ לקופסא, של יוזמה ואומץ. חבל שהצלמים הצמודים שלו קצת נסחפו. כשיכינו את תשדירי הבחירות לא יהיה צורף בשום עריכה.

ברק

אינני יודע אם מתוך חולשה או חכמה, אהוד ברק לא נראה ולא נשמע.

סיבת המוות

סיבת המוות המדוייקת של איש בן מאה אינה חשובה. אם לא זאת, אז אחרת. הכרמל נשרף כי הוא הר עצום של דלק. מי שראה פעם כיצד נדלקות מחטים יבשות של אורן. מי שראה איך היובש הגיע לשיאו, אחרי חמש שנות בצורת, אחרי קיץ שנמשך כמעט שנה, אחרי שבועות של רוחות חמות ויבשות, מי שראה מקרוב את השיחים הצהובים והפריכים מבִין שיערות הכרמל היו הר של דלק, שדי בגפרור אחד, סיגריה, גחל בודד, כדי להבעיר הכל. אם לא זה אז אחר. היחיד שיכול לשנות את המצב הזה הוא הגשם, שהגיע, אם הגיע, שבוע אחד מאוחר מדי. השריפה הייתה בלתי נמנעת כמעט כמו מותו של איש  בן מאה.

מי שמנהל את העניינים היא הרוח. הרוח מזרחית שנשבה כל הימים ליבתה והסיעה, ליבתה והסיעה. אני לא בטוח אם רוח קרה ולחה היתה רחמנית יותר, אבל זאת מכל מקום היתה חמה ויבשה. ומתמידה. עיקשת. לנוכח הרוח, שום אלף כבאים ואף עשרים מטוסים לא הצליחו לכבות. לכל היותר לעכב את חזית האש. גם הרוח, בלעגה, נרגעה בשעות האור, נתנה למטוסים לשחק לפניה, וחזרה בלילות. האש נכנעה רק כששכחה הרוח.

הגשם המובטח אכן הגיע. גשם מועט. זניח. מילימטר אחד. מילימטר של גשם, על שטח של חמישים אלף דונם מביא פי 6 מים ממה שהטילו כל המטוסים בכל הגיחות בכל מהלך השריפה.

האם להודות למזל או לאלוהים על שהרוח שכחה והגשם הגיע? נכון יותר לקלל את המזל הרע, שאפשר לרוח להשתולל שלושה ימים באין מפריע – חמסין משוגע בחודש דצמבר. אילו הקדים הגשם בשבוע, הכרמל לא היה נשרף.

מלחמה

צופה ללא הרף. מרותק. משותק. שידורי טלוויזיה בבית, אש ועשן ומטוסים לעשרות מחוצה לו. מלחמה ממש, שידור חי, חי, ואנחנו מפסידים. נסוגים ומאבדים קו אחר קו. מביטים בשמחה בחילות הפרשים ובתגבורת שהגיעה, יוצאת גלים גלים אל החזית, ואנחנו מפסידים. נסוגים ומאבדים קו אחר קו. תחושה משונה, לצפות מהבית במחזה שמצולם ומשודר בכל העולם. הפסקת אש, והכל כבר שרוף. עכשיו חוזרים מהמלחמה ונשארת ריקנות. כבר אין מטוסים צהובים מעל הבית.

פתחון פה

בכל פעם מחדש, מטוס ממלא את הפריים, והשדרן, בשידור חי, מתחיל לתאר מה קורה, ונעצר שניה אחת לפני שיאמר "המטוס מטיל את מימיו".

בשולי החדשות

רק היום מתחילים לדווח על ידיעות שאינן קשורות לשריפה בכרמל. עכשיו שמעתי בחדשות – ראש ממשלת לבנון פנה לירדן ולטורקיה בבקשת עזרה במלחמה בעשרות הדלקות המשתוללות בלבנון.