כל הדברים גדולים כקטנים

Google Earth

במוסף של ידיעות אחרונות תיעוד מדוייק של הנסיעה האחרונה של אוטובוס הצוערים, כפי שעולה מהרישום בקופסא השחורה שלו. בכתבה, על עמוד כפול, נראה מסלול הנסיעה, מועלה על גבי צילום אווירי, כזה שכולם מכירים מ-Google Earth . הכביש עובר בין גבעות מיוערות המזכירות את הג'ונגלים ביערות הגשם בדרום אמריקה. סבך אינסופי של כרוביות ירוקות וגדולות. התמונה אינה מעודכנת. חזרתי לנסוע בכביש הזה. אין שם אף כרובית ירוקה. בכל המרחב שבתמונה רק גבעות שחורות וקרחות וכמה גזעים מפוחמים.

ועדת חקירה

מהמעט מאד שאני יודע, הסיפור נראה לי פשוט למדי, ככל שהוא מצמרר.

נסיעה איטית מכביש 4 לכלא דמון אורכת לכל היותר 15 דקות. בעת שהאוטובוס ושאר הרכבים עלו לכביש, השריפה, שהחלה בעוספייה, כבר התפשטה עד כדי כך  והייתה מאיימת עד כדי כך שהחליטו לפנות את כלא דמון (מה שאומר שהיו אנשים שעסקו בלחשוב על הסכנות ולהחליט מה לעשות), ואף הספיקו להזעיק ולארגן לשם כך תגבורת ממרכז הארץ. השריפה אם כן השתוללה מזה מספר שעות. מזג האוויר והרוחות היו ידועים. מטוסי הכבוי כבר היו באוויר ויכלו לספק תמונה עדכנית על המצב. איש כבוי מנוסה בשריפות יער שמכיר את הנתונים בשטח צריך לדעת מה הסיכונים ומתי מותר להכניס רכב לכביש ומתי אסור. לשם כך אין צורך בשום תקציבים, רכבים חדשים וציוד משוכלל. רק הערכת מצב המתבססת על הנתונים ועל הנסיון. פשוט מאד אף אחד לא חשב את המחשבה הנכונה ברגע הנכון.

אין צורך בשום ועדת חקירה. היא לא תשנה דבר ורק תפנה את האצבע לאותו קצין כבאות שהיה צריך לקבל את ההחלטה, שהוא אמנם ש.ג. אשם, בדיוק כמו הילד האומלל מעוספיה שאולי הצית את הגפרור אבל המעצר והטראראם באים רק מהצורך העמוק למצוא ולהצביע על האשמים כדי לשפר את ההרגשה.  תגובת יתר היא תמיד דרך טובה לפצות על תחושת כשלון. אז או.קי. - יש לנו שני אשמים, הילד שהדליק והקצין ששכח, ובלעדיהם הכל היה נגמר אחרת. לא צריך ועדת חקירה.

לאחר הכתיבה אני קורא שאולי כבר היה מחסום בכביש, והמחסום אולי נפתח כדי לאפשר מעבר לאוטובוס של כוחות הבטחון, מה שהופך את האסון עוד יותר לאשמת ש.ג. ואין מה להגיד.

חומר למחשבה

נתקלתי במספר תגובות קשות לשיר על הגשם שאחר לבוא ולנגיעה שלו בשואה. אני רוצה להציע כאן כמה נקודות למחשבה על שיח ועל גבולות.

הדמוי של אודים מוצלים הוא מוטיב מעולם השרפות שאומץ על ידי השיח על השואה. עד כדי כך, שכאשר בדיון על שריפת יער, מאוזכר אותו הבטוי, הוא הופך בהפוך על הפוך לשימוש בלתי לגיטימי באזכור השואה.

ביומה השני של השריפה פורסמו דיווחים כי עד כה נשרפו 35,000 דונם, ו-4 מליון עצים עלו באש. בשוך הלהבות כבר דובר על 50,000 דונם אך שוב לא אוזכר מספר העצים. האם יתכן שזה משום שאף אחד לא העז לנקוב במספר של ששה מליון?

כוננות

במלחמת לבנון השניה הועמדו אנשי רפואה בכוננות גם כששהו בביתם. עם סיום המלחמה, הוחלט שלא לשלם עבור שעות הכוננות, שכן הכוננים רק ישבו בבית ולא עבדו. הצורך לשלם, והרבה, עבור שום דבר, שום תמורה, כואב לכיס ומכתיב לעיתים קרובת את מהלך האירועים וההחלטות. ממש כמו שאני משלם כבר שנים רבות עבור ביטוח חיים, ובאופן מתסכל למדי, עד היום זהו כסף מבוזבז. ההחלטה להקצות משאבים לאמצעים שאולי אין בהם צורך היא קשה ושמורה לעשירים או לאחרים. כך מדינות כמו שוויץ משקיעות תקציבי עתק בבניית מקלטים אטומיים. כך במדינה שלנו מחייבים כל אזרח הבונה בית חדש להוסיף, על חשבונו, בעלות גבוהה מאד, פלוס מע"מ, ממ"ד חסין הדף, פצצות וגזים. כאשר נדרשת המדינה לממן בעצמה, היא מרגישה ענייה, מחווירה וקרובה לעלפון. שאלו למשל את ילדי הדרום שהמדינה אינה ממנת את מיגון מוסדות החינוך שלהם. או את הכבאים.