בעונת הגשמים אני נוטש את חוף הים ופונה להרים. בהליכות אלה פוגשים את הפרחים. זאת פגישה שנקבעה מזמן, עוד בשנה שעברה, ואנחנו מקפידים לקיים אותה. כל פרח עולה בתורו על הבמה. תחילה, אחרי היורה, מופיעים הסתוונית וחברה הביישן, הכרכום. אחר כך מגיעים הנרקיס, זה המלך שבמפגש עמו אני כורע ברך ומגיש אליו את אפי, אחריו הרקפת והכלנית וכן הלאה. השנה, עם הקיץ שנמתח לתוך דצמבר המשכתי לפקוד את החופים ולהנות באנוכיות ממזג האוויר ואת הפגישה דחיתי בינתיים. וכשבאו הקור והגשמים (מועטים, אך בכל זאת גשמים) מיהרתי והתייצבתי, ולפליאתי לא החמצתי דבר, שכן גם מיודעי הפרחים ניצלו את מזג האוויר החמים והשתהו היכן שהשתהו והגיעו לפגישה יחד איתי. כך, בהליכה אחת, הופיעו בזה אחר זה הסתוונית והכרכום, הנרקיס והרקפת, ושמחנו זה לקראת זה. כך התיישרו כולם בקו הגשם, המאחרים והמדייקים, ועשו את המוטל עליהם (אם כי, בהחלט אפשר שפרח שלא פורח במועד מחמיץ את ההזדמנות ויאלץ לקוות לחורף הבא).
כל אותם ימים, כמו שהתעכב החורף, גם אני התעכבתי ולא כתבתי. לא שלא היה לי מה. אלא שביום אחד קרסו האוטו (אל דאגה, יש עוד) והמחשב (אל דאגה, יש עוד) כאחד והשאילו נשמתם לבורא ותחום העיסוק שלי השתנה בן רגע. עד שחזרו הדברים לקדמותם, הם כבר לא חזרו לקדמותם, ומה שלא נכתב המשיך לא להכתב. כל הזרעים נשארו טמונים ברשימות, ולא פרחו רשימות, ולא כתבתי מה דעתי לא על ד"ר אורלי אינס והמשטרה, ולא על האנס מבית הנשיא, על הבית של חוסייני בירושלים, ותמלוגי הגז והמשכורת של ביבי והמשבר בלבנון ועוד המון דברים שהיו לי לומר. חלק אולי יאמר, כנראה שלא, כי תמיד יש דברים חדשים, וחשוב ורצוי לא להתקע ולדבוק בדברים שהחמצנו אלא להמשיך מכאן. ובפגישה עם הפרחים אנחנו לא מדברים על מה שהיה או לא אלא על הריחות והצבעים היפים.
אשוב בעוד יום-יומיים.
תמונה שצולמה בחורף כתיקונו במקום שהיום כולו מכוסה באספלט שחור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
