כל הדברים גדולים כקטנים

מי שזוכר את בשורת הפירוק של הביטלס ואת השנים שקדמו לה, זוכר גם איך, בעיקר בשנים הראשונות, הכריזו שוב ושוב – "הנה, אלה היורשים של הביטלס". בכל פעם דובר בהרכב אחר ובכל פעם ההצהרות התבדו לחלוטין, כי אין יורשים לביטלס. היו לא מעט כאלה שזכו להצלחה כלכלית ומסחרית ומכרו כרטיסים והנפיקו להיטים, ולא מדדתי אבל יתכן שעלו על הביטלס במדד זה או אחר, והיו להקות ומבצעים שהנפיקו להיטי ענק ויצרו מוסיקה נפלאה, אבל, כמו הביטלס לא היו.

דווקא היום, בפרספקטיבה של כמעט חמישים(!!!) שנה אחרי, כאשר לאושרם של רבים, מבוגרים כמוני, עדיין זוכה המוסיקה של שנות השישים והשבעים לעדנה והופכת (בצדק) לבחירה המועדפת של צעירים ובני נוער רבים, קל יותר, מבעד למסננת הזמן, לאשש את האיכות המוסיקלית של אותה התקופה. בכל אותו עושר, המוסיקה של הביטלס היא לאו דווקא המרגשת והאיכותית מכולם, ובכל זאת יש בה משהו שדורש הסבר. מה הופך אותם, או נכון יותר, מה במוסיקה שלהם הפך אותם לכל כך יחודיים וגדולים ולסקאלה בפני עצמה? ברור שאין אלה הביצועים. אין לביטלס את יכולות ביצוע המעניקות חיי נצח כמו קולו של פאבארוטי למשל. גם המילים, יהיו אשר יהיו, אין בכוחן ליצור תהילה בקנה מידה כה רחב. זאת בהחלט המוסיקה. הלחנים, ואולי גם העיבודים. יתכן שמומחים ומבינים יודעים לנתח ולהסביר את הגדולה שבצלילים, כפי שיֵדעו לפרש את הגאוניות של מוצארט. אני קטונתי, ורוצה להצביע על נקודה אחת, לא בבחינת הסבר וסיבה, אלא של תופעה.

נניח לרגע לביטלס וניסע לסין. ברחוב הומה אנשים נחשֵף לאלפי פרצופים שהם כנראה שונים ככל שפרצופים יודעים להיות שונים, אך בעינינו הלא מאומנות נוטים להתמזג ולבלבל וליצור מצג של "אלפי סינים". כדי שהשונות תבצבץ במבט ראשון דרוש אימון, ואת האימון הזה עורך כל אחד בסביבה שלו. אני לא משוכנע שמי שבא מהסביבה שלי יוכל אפילו להבדיל בין אלף חרדים. המבחן הפשוט יהיה הרכבת הקלסתרון. האם תוכל לתאר מישהו שראית עד כדי הרכבת קלסתרון? ובהמשך, האם תוכל במבט אחד לזהות בוודאות מישהו שראית לרגע? הדבר אפשרי בהחלט בין האנשים שאנו רגילים בהם, והייתי אומר – רק בין האנשים שאנחנו רגילים בהם.

במקרה של מבט במישהו מוכר, מראה העיניים מדויק בצורה אכזרית. אם נשווה זאת למשל לטביעת הקול, הרי ששם אפשר להטעות אותנו בקלות. שם יכול חקיין מיומן להתחזות לפוליטיקאי שמשמיע את עצמו ברדיו פעמיים ביום. לא כך במראה הפנים. לָפנים יש מה שאני מכנה "יחוד ויזואלי". יחוד שהוא חד משמעי, ואשר אנחנו מזהים בצורה מובהקת, מדוייקת ומיידית. אין כמו מראה הפנים כדי ליצור אצלנו זהות נבדלת, חד-פעמית ואישית. לעולם לא נוכל לזהות בכזאת קלות אדם על פי קולו, דיבורו, כתיבתו ובטח לא על פי אופיו. נדרש דמיון ברמה של תאומים זהים כדי להטעות אותנו.

אני טוען שלשירים של הביטלס יש "יחוד ויזואלי". אני לא רואה שום להקה המשתווה אליה במובן הזה. מרבית היוצרים והלהקות, גם אלה שאני מאד אוהב, יוצרים בתוך סגנון או דפוס מסוים והדמיון בין הקטעים השונים קיים ובולט. ככל שמדובר ביוצרים הקרובים אלינו פחות הדמיון הזה בולט יותר. כמובן שיש יוצאים מהכלל. כמובן, יוצרים המתפתחים לאורך השנים עוברים תקופות שונות, אך בתוך אותה התקופה, הקרבה בין היצירות גדולה וקיימת.

אם ננטוש לרגע את שדה המוסיקה ונתבונן בצייר גאון כפיקאסו, שכל כמה שנים פיתח סגנון חדש שהוא שונה ומובחן, ובכל סגנון כזה ניכר מייד שאלה עבודות שלו (או שלא. קשה להבדיל בין ציור קוביסטי של פיקאסו לציור של ז'ורז' בראק), עדיין, היצירות בנות אותה התקופה קרובות באופן "סיני" ונראות כמו קרובים קרובים, בני אותו הכפר.

כשאני שומע שיר של הביטלס, לא משנה איזה, אני מוצא בכל אחד "יחוד ויזואלי" ממש. אני מייד מבדל את אותו השיר כישות בפני עצמה ולא כ"דוגמא" לסגנון או תקופה. אין לי מושג מה גורם לזה או איך הם עושים את זה, אבל אף אחד אחר לא עשה זאת כך. אולי זאת המשמעות האמיתית והחד-פעמית של הצרוף לנון ומקרטני.