השוטטות היא זן מיוחד של הליכה. יש בה את האתגר המתמטי של כסוי שטח בעזרת קו. כיצד ניתן להכיר עיר, או יער? בשוטטות. במתן כבוד לכל פיתול וכל פניה. בסבלנות. בויתור על תכנית ועל כיוון. בתעייה, שלא יכולה להיות בה טעות. בשיטתיות חסרת שיטה. עד כלות.
ויש עוד צד לשוטטות, שאין לה תכלית ולא כוונה, ואין מקום שאליו מנסים להגיע. רק מקום שמגלים. על כן, מי שמשוטט לא יוכל להשיב לשאלה כמו "לאן אתה הולך" ו"מה אתה מחפש". אי המענה הוא הפרת סדר וסכנה לשלום הציבור. על כן, השוטטות היא שמה של עבירה בספר החוקים.
ויקיפדיה:
שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. כאשר השוטטות נעשית בנסיבות מחשידות, היא מהווה עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין, המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא נמצא שם למטרה אסורה או פסולה".
ושאלה שאני שואל היא מה המשמעות של הודאה באשמה בעבירה שכזאת.
וכאן מצאתי הרחבה מעניינת בנושא.
גם לגבי כלבים, שוטטות היא עבירה על החוק, עליה נענשים הכלב ובעליו כאחד.
השורה התחתונה:
אין שום סיבה לצאת לרחובות ולחפש שם צרות. שבו בבית. הצרות כבר יבואו אליכם.

יותר מכל אני מוצא בהליכה את הקצב, האיטי משהו, של החיים. כאילו, בעת ההליכה, אנחנו צועדים במהירות של החיים עצמם - וכך נשארים כל העת ביחד, זה לצד זה. החיים ואנחנו.
זה בודאי עניין אישי, הקצב. כבר לפני אלף שנה היו כאלה שחייהם נעו בדהרת סוסים, או בטלטלת סירה על גלים. אבל אני מעדיף לטבול בנהר שזורם בקצב ההליכה. אני נהנה ללכת, בקו החוף או הרכס, ולא מקנא כהוא זה באנשיי הגלגלים. אשרי האדם שלא חייב לרוץ.
ללא ספק, זאת אחת הסיבות שהתאהבתי ברוסו (ז'אן-ז'אק).