לפני כמה ימים המליצו בפני על הסרט העזרה ואתמול ראיתי אותו. הדבר שהפליא אותי, איך בין לבין, בין ההמלצה לצפיה (מבלי שהיה לי מושג על הסרט) כתבתי פוסט, שכותרתו אפרטהייד, והוא מדבר על הפרדה בין נשים לגברים, והאופן שהיא באה לידי בטוי בחדרי השירותים (הפרדה שלא נהוג לעשות בבית) ואפילו הבאתי לשם השוואה עזרה אחרת – עזרת נשים. כך שהופתעתי לשמחה לפגוש את כל אלה בסרט. הסרט העוסק במדינות הדרום בארה"ב בראשית שנות ה-60, ועל הנסיון להלחם בגזענות.
יותר ויותר מזכיר המאבק על זכויות הנשים בארץ את המלחמה בגזענות, ורק היום השוו בין סיפורה של טניה רוזנבליט שעלתה על האוטובוס וישבה במקום האסור ובין רוזה פרקס, שעלתה על האוטובוס באותו דרום גזעני. וצריך רק לזכור שרוזה ההיא ניסתה לשים קץ לאפליה שנמשכה דורות רבים, ורוזה שלנו מנסה לעצור את התהליך באיבו, לפני שיקבור אותנו. ואם מזכירים את הדמיון בין ההפרדה הגזעית וההפרדה המגדרית מעניין שהסרט בוחר לעסוק רק בדמויות נשיות, ועוד נשוב לכך.
הסרט עצמו מאד מהנה. משוחק ומצולם היטב, משעשע וקולח. יש בו משהו מרוחו של סרט או ספר נעורים, שפירושו קלילות פשטנית מעט, או פשטנות קלילה. זה מה שעזר לי להנות וזה מה שעורר את חמת המבקרים. כי המבקרים מצפים ליותר. כמו שאני נוהג לעשות אחרי צפייה בסרט, הלכתי לקרוא מה הם כותבים.
יאיר רווה, בבלוג הקולנוע שלו, אומר כי הוא "אחד הסרטים המביכים והמרגיזים שראיתי בזמן האחרון", והוא מנמק מדוע, אבל מוסיף הבחנה מעניינת כי ""העזרה" עושה למתיחות הבין גזעית את מה ש"נאום המלך" עשה למשפחת המלוכה: זה סיפור על מציאת קול. הרעיון בשני הסרטים הוא שדמויות שמרגישות עצמן מושפלות זוכות לגאולה מרגע שהן מצליחות שקולן יישמע, ובכך לאשש את הקיומן".
ועוד תובנה הנוגעת לעניינו – ""העזרה" הוא לא סרט על לבנים-שחורים, אלא יותר על בנות-אמהות. בשני המקרים יש כאן רצון להגדרה עצמית, לשחרור, לצאת מעול ולמצוא דרך עצמאית. הנקודה הזאת, אני מודה, מעניקה לסרט כמה מרגעיו היותר מרגשים ואף משעשעים".
אורי קליין כותב בהארץ על סרט מחאה בסירופ מייפל. הוא מאשים כי "זהו סרט שאמור לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו ועם אמריקה ועם ההיסטוריה והקולנוע שלה ". "העזרה" מבקש להפוך מציאות של זוועה חברתית לבידור קולנועי שווה לכל נפש, והבעיה העיקרית שיש לי עם הסרט היא שהוא עושה זאת בהצלחה. כדי לממש את המטרה הזאת צריך למתן את הזוועה, והסרט מקדיש את עיקר מאמציו בכיוון הזה. גם כאשר נרתעתי אינטלקטואלית מהסרט, וזה קרה לי כמעט בכל סצינה, לא יכולתי שלא להיות מעורב רגשית במתרחש על הבד - בזכות המיומנות שבה מתזמן טיילור את הסרט בין החמור לקליל, בזכות השיא העלילתי הקטן שמביאה איתה כמעט כל אחת מהסצינות ובזכות האופן שבו הוא אורג את המסרים הדידקטיים אל תוך העלילה".
ואילו שמוליק דובדבני ב-Ynet בוחר כותרת רבת משמעות - מנקות את הכתמים השחורים. דעתו על הסרט דומה. הוא אומנם מגדיר אותו "פנטזיה סנטימנטלית פופוליסטית , שהופכת את העבר הכאוב לסיפור של מימוש וגאולה", אך אומר זאת בחיוב.
אפשר לסכם ולומר שכל המבקרים ניסו לקלל ויצאו (גם) מברכים והיטיב להגדיר זאת סקורפיו שהגיב לביקורת של דובדבני במילים אלה: " בקיצור, המבקר נהנה מהסרט אבל מתבייש להודות".
ואילו המגיב "הצופה" בטור בהארץ, מפרט ומצביע על דבר חשוב, שעולה שוב ושוב, למשל בויכוח הרטרואקטיבי על סרטי הבורקס שלנו: " הביקורת מאוד מעניינת, אבל רלוונטית בעיקר למי שלמד קולנוע ויכול להיות שבעיני המתבונן הכותב הכל נכון.. אבל ברמת התוצאה.. הסרט מרגש ונגע לא פעם ולא פעמים וזה לטעמי חשוב יותר מחצי סילבוס של החוג לקולנוע".
(בכלל, מכיוון שמדובר בביקורת באינטרנט, ושם מופיעות גם תגובות, באמת שווה להתייחס אליהן. המגיב א. בהארץ כתב בין היתר "בי עורר הסרט מחשבות על "מיסיסיפי בוערת". שניהם מתעדים את אותן שנים וסוגיות דומות באותה מדינה, אלא שאחד הוא "גברי" במובהק והשני הוא "נשי" במובהק. אחד עוסק בשוטרים, באלימות, בחקירה. השני בבית, במתרחש במטבח, בדינמיקות עדינות בין שתי "אחוות" של נשים, אחוות הנשים הלבנות ואחוות הנשים השחורות. נדמה לי שגם ב-23 השנים שעברו בין יצירת שני הסרטים, אולי אפשר לחשוב גם על השינויים שעבר הקולנוע האמריקאי בטון שלו, בדגשים ובבחירות". בכך הוא שוב שם את האצבע על הקשר בין אפלית השחורים ואפליית הנשים.)
אם כן, אנו נתונים בקונפליקט של טעם. מהו הטעם הטוב וכיצד מטפחים אותו. כבר הודיתי שאני חש בבית בסרטים לנוער (ובלבד שנעשו באהבה ובחדווה). וכבר קראתי פעם על טעם היין, שביום טוב, באווירה הנכונה ובטמפרטורה הנכונה, יכול יין טוב להשתוות מבחינת ההנאה לכוס לימונדה קרה. והטעם המתוק הוא באופן טבעי המהנה ביותר את החך, כפי שכל ילד יודע. ועם השנים, בהשקעה רבה ובנחישות אנו מפתחים טעם נרכש הנוטה יותר לכיוון המר, החריף ואף המסריח. והטעמים המופלאים ביותר, שייכים למאכלים ומשקאות כמו קפה ובירה, מיני עובש ופטריות, ודגים וצדפות חיים שמחירם נמדד בזהב. ואין דרך אחרת להסביר זאת אלא שמדובר בקונספירציה שנועדה לאלף אותנו לצרוך כל מיני מוצרים מרים ומסריחים, לשלם עבורם הון תועפות, ולטעון בתוקף כי הם הטעימים ביותר בעולם וכי מי שאינו רואה זאת הוא טיפש מטופש, או ילד קטן. ובכן האם מלך הטעם הטוב הוא עירום?
(זה מזכיר לי מעשה מימים עברו, כשמדי פעם היינו מתפתים למבצע אטרקטיבי של "הארץ" והופכים מנויים עד תם המבצע. כל בוקר היה מחכה בתיבה עיתון חדש שליווה את שתיית הקפה (המר). מדי פעם, ביום תדלוק, היה נוחת על שולחננו גליון של ידיעות אחרונות. באופן מיידי וישיר, התחושה היתה של מי שהתרגל למזון מאד בריא ודיאטטי, ולשפע סלטים מאד מאד עדינים וטעימים, שנתקל פתאום בסטייק שמן ועסיסי. לא בריא, אבל לחושים זה לא היה אכפת. )
אם עסקנו בנשים בכלל, ובנשים שחורות בפרט, הנה, כשחיפשתי ועיינתי במדורי התרבות נתקלתי בקישור לידיעה שמשום מה חמקה ממני במהדורות החדשות המרכזיות (או שמא מעורכי המחדשות). מתה סזריה אבורה, הזמרת הגדולה, תרתי משמע, הקול של כף וורדה, הדיווה היחפה, שקולה היה חם ומלטף מאין כמוהו, וכל החושים אהבו אותה. איזה קול גדול באשה גדולה.
http://youtu.be/LbN8bk9ljQw
עד שיזכרו העורכים ברדיו, אלך לשמוע בעצמי.
מוטב לעמוד בפני כיתת יורים מאשר לוותר על האזנה לסזריה אבורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
