רק הפציפיסטים והנאצים הולכים עד הסוף. אם להרוג – אז להרוג את כולם. אם לא – אז אף אחד. כל גישה אחרת כרוכה בהצבת גבולות. כל גבול הוא שרירותי ועל כן בעייתי. גבול הוא אזור חיכוך, הוא איזור סכסוך.
למשל ההגדרה של חף-מפשע. כאשר מתרחש מעשה נורא של הרג נשים וילדים, נובעת ממנו, באופן ישיר למדי, ההנחה וההסכמה שגבר צעיר אינו חף מפשע. אפשר להרוג גברים צעירים. וכדי להרחיב את מטריית ההגנה על החפים מפשע, מחילים אותה על אזרחים בכלל. במלחמה אסור לפגוע באזרחים. מותר להרוג רק חיילים, שהם אזרחים צעירים, אשר החברה כולה, על אזרחיה החפים מפשע, כופה עליהם ללבוש מדים ולהיות במקום מסוים, שאולי כלל אינם רוצים להיות בו. ואותם אזרחים צעירים - בהם מותר לפגוע, אפשר להרוג בהם, ובתמורה, מצווה לחוס על יתר האזרחים, אלו החפים. ובמה זה שונה מהשיטה העתיקה של המולך זולל הקרבנות?
כל כך מתפלאים כאן על האנומליה החברתית שלנו, שעל-פיה הזעזוע בציבור ממותם של חיילים רב יותר ממותם של אזרחים באירוע מלחמתי. ומה כל כך מפליא, כשהחיילים הם בסך הכל ילדים קצת יותר גדולים. ההגיון של האויב, אשר בעת מלחמה אינו מבחין ותוקף את כולם, חיילים ואזרחים, אינו נחות מזה אשר משרטט גבולות ומרשה רק להרוג צעירים לובשי מדים, כאילו לבשו את חליפת הנידונים למוות.
לכן, בחוקי המלחמה אין היגיון. הרי בהגדרה – איזה היגיון יש במלחמה? בחוקי במלחמה יש רק הסכמות. הכלל הראשון בדיני המלחמה הוא עצם העובדה שמלחמה היא אפשרית, חוקית ומקובלת. רק על הבסיס הזה ניתן לכתוב חוקים נוספים. היתר, בא להקל על החיים. במקום למגן את האזרחים הלא לוחמים בואו נסכים שלא תוקפים אותם. בואו נמנע מהרס תשתיות אזרחיות, כדי שבתם המלחמה נוכל לחזור מיד לשגרה (או שיפלו לידי הצד המנצח). אחרי ששה ימים או מאה שנה, מלחמות הרי תמיד מסתיימות. אין ספק שחוקי המלחמה הופכים את העניין להרבה יותר נח. שוב מוכח יתרונה הגדול של הרגולציה.
אבל חוקי המלחמה, כמו חוקי התורה, כבר לא מתאימים למציאות של ימינו. המלחמה השתנתה. יתרה מכך, כמו כל חוק בספר החוקים, יש חכמים המוצאים כל דרך אפשרית כדי למתוח אותו מעבר לקצה ולעשות בחסותו בדיוק את ההיפך ממה שהתכוון.
החוקים כשלעצמם חסרי כח. חוקי המלחמה, כמו כל החוקים בכלל, שווים משהו רק אם אפשר לאכוף אותם. החמס יכול לירות לאן שירצה, משום שאי אפשר לכפות עליו להמנע מכך. אנחנו לא יכולים לנקוט בפעולה הסימטרית ולהפגיז בתי מגורים משום שאותנו אפשר להכריח להמנע מכך. ומכיוון שהחוקים ואכיפתם פועלים בצורה שאינה סימטרית, המלחמה אינה סימטרית, ומשום כך, אין לנו שום אפשרות לנצח. שום אפשרות לכפות את הפסקת הירי באופן מלא, סופי ומוחלט. אין פתרון צבאי.
אלה המבקשים "לשטח את עזה" צודקים באינסטינקט. מלחמה או שלום. ובמלחמה, כמו במלחמה. במציאות, למזלנו, אלה הפועלים מהראש מצליחים להתגבר על הפועלים מהבטן.
מה גם ששיטת ההרס המוחלט לא תמיד עובדת. היא הצליחה אצל אסד האב, בחמה, היא נכשלה אצל אסד הבן. אולי משום שניסה לחסוך בהפצצות. אפילו הכיבוש הנאצי, עם כל אכזריותו, לא הצליח לחסל את ההתנגדות.
כל פסוק בטור הזה מסביר מדוע הרעיון של כיבוש עזה הוא הבל מוחלט. כמו הסיפור על הדג הבאוש – גם ייהרגו חיילים חפים מפשע, גם, ככל שנשתדל להמנע, נבצע פשעי מלחמה, וגם יעצרו אותנו ולא נצליח להשלים את המהלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
