כל הדברים גדולים כקטנים

למה אני בכל זאת מאמין שיהיה שקט

ראשית, כי טוב להמיר את התקווה באמונה (אני מרשה לאופטימיות להכתיב את הלוגיקה שלי). אבל מעבר לכך, יש לי אמון בחמאס.

הדרום הפך להיות הצפון ועזה ללבנון.

בלבנון, מרבים להתהדר, הושג השקט. שש שנים, מאז המלחמה, שורר שקט. (הידד להרתעה). ואני מזכיר, גם שש שנים, לפני המלחמה, שרר שקט. (הידד לנסיגה).

כמעט "תשקוט הארץ שתים עשרה שנה", עם הפסקה. (אם לא סופרים את ההפסקות, אז באמת הארץ שקטה, כבר ארבעים, אפילו מאה שנה).

בלבנון שקט בגלל שמלקקים את הפצעים ונושאים את הטראומה. בעזה גם.

(ושוכחים, שלבנון נהרסה ב-1982, ואחר כך עברה לכיבוש סורי, והיתה גם טראומה ב-1993 ("דין וחשבון") וטראומה ב-1996 ("ענבי זעם" (ואסון כפר קנא א')). ושוכחים שגם בעזה היה הרס עצום וטראומה גדולה לפני פחות משלוש שנים ("עופרת יצוקה"), ובונים על ה"הרתעה" שישיג דווקא המבצע הנוכחי). אבל בינתיים, שקט בלבנון. וגם בעזה.

בלבנון יש שקט כי בסופו של דבר הסתיים הכיבוש בישראלי.

בלבנון יש שקט כי גם בצד הלבנוני המלחמה וההרס הם טראומטיים.

בלבנון יש שקט כי ארגון חיזבאללה, האחראי על המלחמה, איננו רק ארגון טרור אלא ארגון פוליטי חברתי שיש לו מחויבות ואחריות אזרחית רחבה ולכן מגלה התחשבות, וגם תלות, באזרחי לבנון.

בלבנון יש שקט כי משני צידי הגבול קיים מאזן איפה ושני הצדדים חוששים מעימות ונזהרים מתוצאותיו.

כל הסיבות הללו תקפות גם בעזה.

אבל יש גם כמה הבדלים.

החיזבאללה הוא הכח השולט בלבנון בפועל, אבל הוא מייצג רק חלק של האוכלוסיה. בגלל המבנה הדמוגרפי, יש לו אופוזיציה אזרחית רחבה מאד. הוא עדיין עסוק בצורך לחזק את אחיזתו בשלטון. הוא עדיין עסוק במלחמות פנימיות, בחלקן אלימות מאד, ויש לו על כן עניין ללבות את האש גם מול ישראל. החמאס הוא השליט הבלעדי בעזה, ומייצג את רב הציבור. אין בעזה אופוזיציה ואין איום על שלטון חמאס. מבחינה פנימית, יש לו אינטרס גדול יותר מזה של החיזבאללה בשימור המצב הקיים.

החיזבאללה הוא שלוחה של איראן. החמאס שייך לאחים המוסלמים ובמובן זה הוא בן חסותה הטבעי של מצרים. איראן היא הגורם המתסיס ומחרחר המלחמה. מצרים, עדיין, ולמרות המהפך, היא גורם מייצב. אפילו ליברמן אמר.

ההבדלים, אם כן, נוטים לטובת שקט רב יותר בעזה מאשר בלבנון.

האם כל אלו מבטיחים שקט? ממש שקט?

לא לגמרי. קודם כל יש את הג'יהאד (ומה שלמטה מזה). למרות שאנחנו אוהבים לצבוע את כל הטרוריסטים באותו צבע, הם יכולים להיות מאד שונים מזה. הג'יהאד הוא השלוחה האיראנית בעזה, כלומר גוף מאד מיומן, מאומן וממומן. האם הג'יהאד יכול להצית את הלהבות מחדש? תלוי. תלוי אם החמאס יחליט להתנהג כמו שלטון ולאכוף אותו על הג'יהאד. אם השקט הוא האינטרס שלו, הוא יעשה זאת. ותלוי אם ישראל תאפשר לחמאס לפעול ולא תגיב נגדו ונגד סמלי השילטון כאשר הג'יהאד ינסה לפגוע בישראל. ישראל דורשת מהשולט אחריות שלטונית, ובצדק. אבל, כאשר נורות רקיטות מסיני לתוך ישראל חיל האוויר לא תוקף מטרות בקאהיר. תנו לחמאס לנצח – בעזה.

האם החמאס יהפוך ליונת שלום? לא. האם יפסקו הפיגועים? לא. בראש ובראשונה, משום שתהיה כוונה לחזור על מבצע "גלעד שליט". האם, כדי לשמור על השקט בדרום, תמנע ישראל מלהגיב במתקפה כללית? כנראה שכן. בתמונה הרחבה, מאזן האימה יביא שקט.

לאן ממשיכים? או שתשקוט הארץ ארבעים שנה, או שהצונאמי האיסלאמי ימשיך להכות וינסה למחוק הכל.

בינתיים, הדרום הפך להיות הצפון ועזה ללבנון.

מצפון תפתח הרעה

(ומצד שני, הכל מזכיר יותר מדי את תקופת התנ"ך, עם מצרים מכאן, ואשור ובבל, והמדינה מחולקת לשתיים, ובעיקר הפסוק שאומר "אין חדש תחת השמש", ורק נביאים כבר אין).

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט האינסופי