הנה סיפור שמסתובב ברשת בהמון גירסאות ואין לי מושג מה מקורו .
שלוש המסננות של סוקרטס
יום אחד פגש סוקרטס אחד ממכריו שפתח ואמר: "היודע אתה סוקרטס מה שמעתי על ידידך?"
"חכה", השיב סוקרטס. "לפני שאתה מספר לי על ידידי, אני רוצה לבדוק את הדברים במבחן שלוש המסננות"
"שלוש המסננות?"
"כן", השיב סוקרטס. "לפני שאתה מדבר על ידידי כדאי להמתין רגע ולבחון את הדברים. המסננת הראשונה היא מסננת האמת. האם בדקת ווידאת שהדברים שאתה עומד לספר הם אמת לאמיתה?"
"לא" אמר האיש, "רק שמעתי על כך ו..."
"אם כך", הפסיקו סוקרטס,"אתה לא יודע בוודאות אם הדברים אמיתיים. כעת נבדוק את המסננת השניה. האם הדבר שאתה רוצה לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
"לא, להיפך..."
"אם כן", הוסיף סוקרטס, "אתה רוצה לספר עליו דבר רע, אבל לא בדקת שהוא נכון. עדיין, תוכל לעבור את המבחן אם תעבור את המסננת השלישית. האם מה שאתה רוצה לספר על ידידי עומד להביא לי תועלת?"
"לא, לא בהכרח"
"ובכן", סיכם סוקרטס, "אם מה שרצית לומר אינו אמיתי ואיננו טוב ואפילו איננו מועיל, מדוע בכלל לספר לי?"
יופי של סיפור, ונזכרתי בו, משום שלא כמנהגי, אני עומד לכתוב משהו שלא היה עובר באף אחת מאותן מסננות. כי שלא כמנהגי, אני מתכוון להגיד דברים בגנותו של מישהו. ולא סתם מישהו, אלא, שלא כנהוג, אדבר סרה במי שהלך לעולמו ואינו יכול להשיב (לא שבנסיבות אחרות הוא היה נמנה על קוראי). ומה שאספר, אין בו כמעט שום פרטים, משום שזאת רק שמועה ששמעתי, אף לא מיד שניה, ואינני יודע מהיכן, וככל שבדקתי אין לי פרטים בעניין, אבל יש לי יסוד אמיתי להאמין שהיא נכונה. ולספר אותה, ממש אינו מועיל, בפרט לא למי שמת, אבל בכל זאת אספר כי הדבר מאוד חורה לי. ובעצם, הסיפור-שאינו-סיפור אין בו חידוש, וכמו ששמעתי אני שמעו אותו אחרים, ובכל זאת אני רוצה להביא את הדברים.
האיש שעליו אדבר הוא האלוף שמואל גונן, גורודיש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים עד שהודח מתפקידו, וועדת אגרנט ראתה בו אחד האחראים למחדל, אבל לא על תיפקודו או אחריותו באותה מלחמה אני רוצה לדבר. העניין הוא בזה שהאיש היה ידוע כקפדן וקשוח מאוד כלפי החיילים הפשוטים (בניגוד ליחסו לעצמו ולבכירים אחרים) שהיה מעניש בחומרה ובאכזריות על כל ספק עבירת משמעת קלה. שהיה יכול לפגוש באקראי חייל שגרגר אבק דבק בנעליו ולצוות להשליך אותו לכלא. ואותה התנהגות, שכפי שהסתבר, לא הועילה בהפיכת הצבא למוכן ומיומן, מיררה את חיי החיילים הנתונים למרותו, המאיסה עליהם את יומם ואת חיי הצבא ולא השאירה להם פינה של נחת אלא שנאה ומרירות. ומה שמרתיח בסיפור הוא שאותם חיילים, כאמור הפשוטים שבהם, שרק סיימו ללמוד והתגייסו לצבא, ולא הספיקו להנות ולפרוח, נהרגו ונפגעו באלפים באותה מלחמה, ובעטיו של אותו אדם, היו חייהם לא רק קצרים אלא רעים וקשים שלא לצורך, ואותו קושי ודכדוך היה התמצית והעיקר של הפרק האחרון בחייהם. על כל חייל שנשללה ממנו שמחת החיים בשגרת האימונים של שלהי האימפריה, ולא זכה להשיב את החיוך, ארור אתה, אלוף.
Ave caesar, morituri te salutant
החסד האחרון המוענק לחולים סופניים, הרואים את הבלתי נמנע במרחק הושטת יד, הליווי והקירבה, הוא אחד השיאים של חמלה ואהבה שבן אנוש יכול להעניק - לנסות לצייר רגע של שלווה ונחת כחוויה אחרונה. ואין שכר בצידו זולת אותה חמלה עצמה.
על כן, למרר את חייו של מישהו, ולהשאיר את הטעם המר שילווה אותו אל מותו, הוא אחד הגדולים במעשי הנבלה שאין עליהם מחילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
