המצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" (בראשית, עמ' 1). אדם וחווה, שבראשית היו "כל העולם כולו", יצאו לדרך כאשר כל אחד בוחר באסטרטגיה אחרת.
אדם בחר באסטרטגית הזרעים. את המטען שלו ארז באריזה קטנה ופשוטה אבל שיכפל אותו בכמויות עצומות. הכמות מאפשרת לו להיות פזרני ובזבזני. מאות מיליוני זרעים הוא שופך בכל מפגש, כדי להוביל, אולי, זרע יחיד למטרתו הסופית. וכבר, הוא מוכן להמשיך לעוד ניסיון בעוד מקום.
חווה העדיפה את אסטרטגית הביצה. בהשוואה למאות המיליארדים, היא משתמשת רק בכמה מאות ביציות, אבל כל אחת זוכה לטיפול אישי, יסודי ומסור, עם משרתים וארמון וטקס.
חווה בחרה ב"פרו", אדם ב"רבו".
שתי האסטרטגיות זכו לאינסוף חיקויים, מה שאומר שלשתיהן יש יתרונות.
ראשית, באסטרטגית הפרו-ורבו של היצורים למיניהם. חלקם בחרו באסטרטגיה הזכרית – יצור המוני בכמות אסטרונומית של מוצר פשוט, קטן יחסית וזול, שאין שום בעיה לבזבז ולכלות, ותמיד נשארים מספיק עותקים כדי לשרוד ולהמשיך אל הדור הבא. מרכיב חשוב המאפיין את המוצר הפשוט והזול הוא האפשרות לייצר אותו בזמן קצר. כאשר מדובר בתהליך של שכפול עצמי (כמו בעולם החי והצומח) זמן המחזור המקוצר הוא הגורם העיקרי לכך שאפשר לייצר הרבה יותר פרטים בזמן קצר.
נבחן למשל את החרקים. הפרעושית מטילה בימי חייה כ-1000 ביצים, קצת יותר מנקבת אדם, אבל היא עושה זאת תוך פחות מחודש, ורובן פוריות. תוך שלושה חודשים תגיע משפחתה לגודלו של המין האנושי כולו. זה לא קורה למזלנו משום שרובם הגדול מושמד, וכך אנו נותרים עם מליון פרעושים בלבד. עם כל כך הרבה ילדים, אין מה לדבר על טיפול, הנקה והחלפת חיתולים. אותם בעלי חיים הנולדים (נכון יותר – בוקעים) באלפים, נאלצים להסתדר לבד, לדעת מלידה מה לעשות ואיך, ואינם צריכים ללמוד שום דבר בבית הספר. כיאה לתכונת אי-הגודל, אלופי השכפול המהיר הם היצורים הזעירים מכולם, החיידקים והוירוסים.
לעומת הפרעוש העלוב, ננסה לקחת חיה מפוארת כמו הפיל. כמעט שנתיים נמשך ההריון שבסופו מגיח לעולם פילון יחיד. את הפיל הצעיר, אם הוא שורד, יש ללוות ולטפח ולחנך במשך שנים עד שהוא יכול "לעמוד על רגליו". הוא זוכר ולומד ומלמד ואני נוטה לחשוב שהשהיה בחברת הפילים נעימה ומגוונת יותר מזו של להקת פרעושים. היונקים, שעומדים בראש הירארכיה מסוימת בעולם החי, מגיעים לשכלול גדול בעיקר ביכולת הלימוד וההסתגלות. לימוד זה הופך כל פרט למשהו יחודי, עם אופי והיסטוריה. כדי להגיע לרמת מורכבות גבוהה שכזאת נדרשים זמן רב והשקעה וכאשר נדרשת השקעה קשה לחלוק אותה עם עוד 700 פילונים. הפיל הוא בן-יחיד במהותו.
אפשר אם כן לומר כי האסטרגיה הזכרית היא של כמות ואילו הנקבית היא אסטרטגיה של איכות.
בעולם החי, שתי האסטרטגיות אינן מבחינות רק בין בעלי חיים "נחותים" ל"עיליים". בתוך מחלקת היונקים למשל, יש את המכרסמים הקטנים, שמתרבים כמו שפנים, ומשמשים בהמוניהם מרכיב מרכזי בשרשרת המזון, לעומת היצורים הגדולים, ובראשם המין האנושי, שהזמן הדרוש לו כדי להכין את הדור הבא ארוך יותר מתוחלת החיים המלאה של מרבית היצורים בתבל.
המין האנושי, שעוין ופוגע במרבית המינים האחרים, עיון ומתאמץ יותר ככל שמדובר ביצורים קטנים יותר. אבל דווקא המאמץ האנושי (וכשלונו היחסי) ממחיש את העובדה שלמרות כוחו וגבורתו של מלך החיות, נראה שבעולם החי האסטרטגיה הזכרית מוכיחה את עצמה כעמידה יותר. ככל שהיצור קטן, פשוט ומתרבה יותר, כך הוא נמצא פחות בסכנת הכחדה. ומצד שני, היצורים המורכבים והמשוכללים נמצאים בסכנה תמידית. העובדה היא שהם נוטים באופן קבוע להשתנות או להעלם ולפנות את המקום למחליף, לעומת היצורים הזעירים שלא רואים בכך שום צורך. האדם, שבקושי חוגג כמה מאות אלפים, הוזמן זה מכבר למסיבת יום ההולדת ה-250 מיליון של המקקים.
ויש משהו מאד נוגע ללב כאשר ענק מוכרע על ידי המונים קטנים
הבחירה האסטרטגית, כמו גם היתרון שיש לפתרון הזכרי, אינה מצטמצמת לעולם החי. הטיל שינה את פניו של שדה הקרב בכל הזירות. ספינות התותחים הענקיות שהיו גאוות האימפריות נוצחו על ידי ציים של ספינות טילים קטנות וזריזות. הטנקים הכבדים (מי כמונו יודע), מפלצות הפלדה הכבדות והיקרות, הוכרעו על ידי המוני רגלים מחופרים ומצויידים בטילים קטנים הנישאים על הגב. לא במקרה, שדה הקרב הוא המקום בו היתרונות והחסרונות של כל אסטרטגיה באים לידי בטוי.
היתרון העיקרי של המערך הזכרי הוא שלמרות פשטותו היחסית אין לו נקודות תורפה והוא יכול לספוג הרבה מאד אבידות ועדיין לשרוד. אסטרטגית הנקבה בנויה על מערכת משוכללת ומורכבת מאד, שמטבע הדברים יש בה חלקים רבים קשורים ביחסי גומלין, וכל אלה דורשים בין היתר מרכזי שליטה ובקרה. מכונה משוכללת כמו גוף האדם זקוקה ללב ולכלי דם, לעיניים ואוזניים ובעיקר למח ולמערכת עצבים. פגיעה בכל אחד מאלה ביכולתה לנטרל את הגוף כולו. שאלו את גולית. לעומת זאת, בענן היתושים שנלחם מולנו, ענן של אלפי יתושים זהים, שכולם בלתי חשובים באותה מידה ואין להם מלך, אין נקודה ארכימדית שאפשר לפגוע בה. גם אם נהרוג עוד יתוש ועוד אלף, זה לא ישפיע כהוא זה על התפקוד או התוקפנות של היתושים הנותרים.
מדינה שבראשה עומד מלך חכם יכולה להגיע להישגים אדירים, לבנות ארמונות ודרכים וצבא ולגבות מיסים, דברים ששבטי הנוודים בערבות הגדולות לא יכולים אפילו לחלום עליהם. אבל בסופו של דבר, כאשר נקודת התורפה של הממלכה נפגעת (ובממלכה מפותחת, כמעט כל דבר יכול להוות נקודת תורפה), יציפו אותה אותם נוודים, שאינם יודעים לבנות, אך להרוס יודעים ועוד איך. ואיך קרסה האימפריה הרומית?
ומה המצב כיום? באיזה אסטרטגיה בחרו אומות המערב העשירות, המתקדמות, בעלות התשתית המצוינת, ומערכת הבריאות שמבטיחה חיי נצח, והבטוי והמיצוי האישי, וההישגים שמובטחים, בין היתר, על ידי ממוצע של ילד אחד במשפחה, אותו מולידים בגיל 40? ומה קורה לעומתם בארצות העולם השלישי, כאשר עשרת הילדים יוצאים לעבוד לפרנסתם בגיל שבע, והחמשה ששרדו מתחילים ללדת בגיל 16, ואין להם כמעט שום נכס שאפשר להפסיד? ומי מציף את מי?
פרו או רבו - זאת השאלה.
דרך הנקבה - הפריון, האיכות, הרצון לחיים, מביאה לבניית מערכות משוכללות, מעניינות, מורכבות ומרתקות.
דרך הזכר - הריבוי, המריבה, האדישות למוות, מייצרת מספיק כח כדי להרוס את הארמון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
