על הכוכבים, מרחק מאה אלף שנות אור, אנחנו יודעים יותר מאשר מה שתחת כפות רגלינו, אלף קילומטר במעבה האדמה, היכן שאף אחד לא יכול להסתכל.
והמח, שמסתתר מאחורי המבט, מתחת למצח, שומר סודות עמוק יותר מאלה שקבורים בלב ובבטן.
והחור הכי שחור, היכן שאי אפשר להציץ, ואי אפשר לראות, אלא רק לנחש, על פי התוצאות, הם חיי המשפחה. וגם אילו ניתן להכניס משפחה למעבדה, ולמדוד אותה במבחנה, מה כבר ניתן להסיק מאומללותה של זאת על כל האחרות.
ומכל מקום, מה שקורה בין קירות הבית הוא מחוץ לתחום, והוא מתנהל כאקס-טריטוריה, כמו בשגרירות שפועלת לפי חוקים אחרים, ומרגע שהפקרנו נשים וילדים לחסדי אותו תא משפחתי הרי הם נתונים לגורלם, ולא נהוג להתערב בהם ולהזדעזע אלא במקרים קיצוניים במיוחד, למשל אחרי שכולם מתים. המשפחה הפטריארכלית היא סוג של הפרטה, והחברה מתנערת ונפטרת מכל אחריות. ובאמת, מי יכניס את ראשו בין סדן האשה המוכה והפטיש, הבלתי מטאפורי, המכה בה?
ובין העמים נוהג אותו העיקרון עצמו. סכסוך שכנים הוא החצנה שנוגעת לכולם, וטריטוריה היא עניין רגיש, וכיבוש הוא בלתי נסבל. אבל כאשר מדובר בסכסוך פנימי, עניין שבין הנתינים לשלטון החוקי, עַם הישר בעיניו יעשה, ובלבד שהרעש לא יפריע לשכנים. ומי באמת חוץ מהאמריקאים יתערב כך בסכסוך פנימי?
ומי בכלל קובע? ומהו טוב ורע? ומתי מותר להתערב בעניינים הפנימיים? ומי ישלם? ואם מדינה מפקירה נשים וילדות לחסדי התא המשפחתי, אפשר להתערב גם? ומי יתערב? ומדינה של כופרים? עובדי אלילים? מקריבים למולך? אוכלי בשר? בועלי נידות? מָלֵי ילדות? מלי תינוקות? שולחי בחורים למלחמות צודקות?
מה הפלא שאלוהים, הטוב המוחלט, כל כך אלים? ככל שהטוב מוחלט ונשגב יותר – כן הוא מחייב לצאת ולהלחם מלחמת קודש.
או לשתוק מנגד. במחשבה שניה, גם אלוהים כבר לא אלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
