אחת הצרות הגדולות הנלוות לשלטון הדת במדינה הוא מצבן של הנשים שנישאו. ליתר דיוק המלכודת בה הם נמצאות. כי אשה נשואה היא אשה במלכודת. בכלוב. אין לה שום אפשרות להחלץ בעצמה. המפתח נמצא בכיס של בעלה. אפשר ללחוץ עליו, לאיים, אפילו להכניס אותו לכלא – אבל המפתח אצלו בכיס ואין אף אחד שיבוא ויוציא אותו, ויוציא אותה לחופשי. אם לאשה כזאת – מסורבת גט, יש עדיין תקווה שהלחץ יועיל, המצב חמור יותר אם בעלה נעלם. לא משנה מאיזה סיבה. המפתח, כבר נאמר, אצלו בכיס. זאת לא סתם מלכודת. זה עוגן הקשור לחבל שעל צווארה. מתכון להתאבדות. והאשה נותרת עגונה. ללא אותו מפתח קטן, שאף אחד לא מוכן לשכפל, האשה נותרת כלואה. אסור לה לבוא בקשר עם גבר, בן זוג אחר. בפרט - אסור לה להוליד ילדים. ילדים שנולדו בתוך הכלוב ישארו שם אפילו אם יגיע הג'ינג'י עם המפתח. אסור להם לצאת. את בני הזוג שלהם יוכלו למצוא בין דרי הכלוב, או שיצרפו אליהם אורחים מן החוץ. אין יציאה, עד דור אחרון. כולם יופיעו ברשימות השחורות מאד של הממזרים פסולי החיתון.
המוצָא הוא למעשה פשוט מאד. מסתבר שהמפתח הוא מפתח סמלי בלבד ואינו נחוץ כלל. כל מה שצריך הוא לפסוע החוצה, לצאת מן הכלוב. אין כלוב. אין סורגים. הכל בראש שלנו. תעשה כל אשה מה שליבה חפץ. תזדווג עם מי שתבחר. תוליד ילד* ותגדל אותו, בעצמה או יחד עם אביו. מי שרוצה לרשום רשימות - שירשום, והממזרים יכתבו לחיים. מי שבאמת כולא את האשה איננו בעלה ואיננו הרב, אלא המדינה והמחוקק שבתוקף המונופול שלהם על כל החוקים מענישים זוגות לא נשואים למען יראו ויראו. ואין דבר יותר מוזר ומופרך מהאדנות של השלטון על חיי הזוגיות של הנתינים, שריד מימי שלטון המלכים והפיאודלים. היחסים היחידים שהם באמת עניינה של החברה והמדינה הם יחסי הורים-ילדים ויש טעם בדרישה לאכוף את קיומם.
מדי פעם אנחנו מתבשרים על עוד מדינה שמאשרת נישואין בין בני זוג מאותו המין. כולם מתלהבים ומתפעלים ואף אחד לא עוצר לשאול, כיצד בסביבה של נאורות וקידמה כולם מקבלים בטבעיות את עצם העובדה שהמדינה היא המאשרת או לא מאשרת לבני אדם לחבור זה לזה, ללא הבדלי גזע ומין (דת אני מוציא מהרשימה כי היא, במקרה הזה, בצד של הרעים, ובניגוד לשניים האחרים היא תכונה מומצאת).
הממזרות היא תכונה מומצאת ומופרכת. היא מאותן תופעות מופלאות שאם לא מסתכלים עליהן ולא רואים אותם הן פשוט לא קיימות. תחשבו על זה.
תוספת עריכה: מכיוון שקיבלתי תגובות אחדות המציינות שגם גברים יכולים להיות מסורבי גט ולסבול לא פחות, אוסיף שהדבר נכון, אלא שבמקרים אלה בדרך כלל מדובר במאבקים על משמורת לילדים, וזאת בעייה אמיתית מאד וממש לא דמיונית, והפוסט הזה לא מנסה להתמודד אתה. בעיית הממזרות חריפה במיוחד משום שהיא מונעת אפשרות להתחיל חיים חדשים.
שתי הערות לסיום:
1. בעייה אמיתית צריך לפתור. בעייה מדומה צריך לפטר.
2. מרבית הנשים ה"מתעללות" בגברים על ידי סרוב לגט מנסות בדרך זאת להרחיק אותם. מרבית הגברים ה"מתעללים" בנשים על ידי סרוב לגט מנסים להחזיק אותן קרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
