המהפכה הגדולה ביותר שידעה התודעה האנושית היתה תגליתו של קופרניקוס כי כדור הארץ יחד עם כוכבי הלכת האחרים נעים סביב השמש ולא כפי שהאמינו עד אז, כדור הארץ במרכז וכולם סובבים אותו. ההבנה שלא אנחנו נמצאים במרכז, וכי אנחנו רק אחד מכמה, וכי אולי בעיניה של אמא שמש כל ילדיה-כוכביה שווי ערך, הרחוקים והקרובים, הגדולים והקטנים, העניים והעשירים, הקשים והרכים – הייתה מכה לאגו ושיעור גדול בענווה.
ההמשך הטבעי של אותה מהפכה היה בקביעתו של דארווין כי כל המינים התפתחו זה מזה, זה לצד זה, מכורח הנסיבות ולא מכוחו של מינוי פוליטי נפוטיסטי של בורא ששם אותנו, בני האדם, בראש הפירמידה, וכל יתר המינים נבראו רק כדי לשרת אותו, לשמש לו למאכל, ולבידור ואולי, אולי, להזכיר לו שהוא איננו הבוס הגדול אלא רק בן חסות. המהפכה השנייה שהדיחה את האדם ממעמדו הכעיסה כל כך וקוממה כל כך שקמו בני האדם ושרפו את השליח וקרעו את האיגרת ופזרו את קרעיה לכל רוח. כך, נשאר האדם בעיני עצמו נזר הבריאה ותכליתה, ורק קומץ קטן סוגד לאמת במחתרת.
מכח אותה תפיסה, של "אני הבן של אלוהים", וכל היצורים האחרים הם לא יותר מחפצים עם יכולת, נובעת באופן ישיר המסקנה כי אפשר להשתמש באותם יצורים בכל דרך ובין היתר – לגדל אותם כדי לשחוט אותם כדי לאכול אותם. אכילת הבשר ומה שנובע ממנה הם אם כן השלכה ישירה של אותה תחושת עליונות.
אלא שאותה עליונות כאמור שקר יסודה. האדם הינו סתם אחד מתוך מינים רבים שהיו ושיהיו. הוא כמובן שונה. אין ספק שהוא שבע רצון מעצמו ושמח בחלקו, שכן בכל דבר הוא חוזר ומדגיש את היות האדם מותר על הבהמה (ובאופן כל כך טבעי, והייתי אומר, אנושי, מתעלם מכל אותם המוני דברים בהם הבהמה היא המותרת). אבל האדם הוא רק אחד מרבים, ממש כמו כוכבי הלכת. לא ראשון בין שווים. לא מוצלח יותר ולא מוֹתר עליהם (אם כי, יש להודות, אחד המשפיעים שבהם (ובדרך כלל לרעה), (ואם נתעלם למשל מהעובדה שאמנם אנו ממלאים את האוויר בעשן ופיח ושאר רעלים, אך בני דודנו הצמחים הם שהרוו את אוויר העולם בחמצן, ובלעדיו נזדקק לחסדיו של קוהיגן).
האם המסקנה היא כי בהיותנו שווי ערך בפני הבורא האמיתי אנו מנועים מלאכול זה את זה? לא. משום שגם אם מבטלים את הרעיון האווילי בדבר היותנו עומדים בראשה של הירארכיה דמיונית (אגב, הקישור הזה אומר הרבה דברים דומים, במילים אחרות), עדיין מתקיימת הירארכיה אחרת, שאכנה אותה "ההירארכיה הרוחבית". הדרך הטובה ביותר להמחיש אותה היא לחזור על הפתגם הערבי האומר – "במריבה, האחים מתאחדים נגד בני הדודים, בני הדודים מתאחדים נגד בני הכפר ובני הכפר מתאחדים נגד הכפר השכן". חכמה פשוטה זאת אומרת שכל אחד קרוב קודם כל אצל עצמו, וככל שהוא הולך ומתרחק משתנה מידת המחויבות שלו. אותה הירארכיה קיימת גם בטבע, בין עולם הטורפים והנטרפים, ואין שום עליונות של הטורף על הנטרף (אם כי, בדרך כלל, באופן אישי, יהיה חכם יותר, ובשעת הצורך מהיר יותר וחזק יותר (וכל אלה לא יעמדו לו בבית המשפט)). טענה זאת תתקבל אולי בביטול אם נסתכל על האריה, והרי הוא "מלך החיות" (נחשו מי הכתיר אותו), אבל מה בעימות שבין התן לצבי? התן באמת מותר על הצבי? וגם אם לא, עדיין מותר לו לאכול. כל תן ממזר מלך.
אז כן. גם אנחנו יכולים להרוג ולאכול יצורים אחרים, אבל לא משום שאנחנו עליונים עליהם, אלא פשוט רחוקים מספיק - "בארוחה, בני האדם מתאחדים נגד הפרה". וכל המתרחק הרי זה משובח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
