ניחוח פריחת ההדרים, הוא היפה. יש דבר כזה, ריח יפה. שאלו את הפרחים.
אפשר למלא אולמות שלמים בדברים שנכתבו על היופי מזה אלפי שנים. את רובם לא קראתי וגם לא באתי לספר (פרט לדבר אחד מעניין וחשוב. לפני שנים, בתכנית של ה-BBC על היופי, נאמר כי יש בנו יכולת מוּלדת לזהות יופי, וכי נדרשת לנו חצי שנייה בלבד לזהות דבר יפה. מה שמפתיע הוא שזה לא מפתיע. זה אחד מאותם מקרים בהם אתה מופתע לשים לב למשהו שאתה כבר יודע. (חצי שנייה, אגב, אצל בני אדם רגילים פירושו מייד)).
מכל התהיות על מהותו של היופי ועל ממשותו, אני מבקש לשתף בכמה תמהונות, שנובעים אולי מאותו מקור מסתורי ומולד של החוש ליופי.
ראשית, לא כל כך קל לזהות יופי. היופי, הוא הנאה הנגרמת לנו מחוויה של החושים, בעיקר חושי הראיה והשמיעה. אולם, ההנאה, המיידית, אינה בהכרח תוצאה של יופי. היא יכולה להיות הנאה של הרגל, או של תעלולי הזיכרון הקושר בין דברים שאינם קשורים. האם המוסיקה הזאת באמת יפה, או שהיא קשורה לסרט היפה ההוא? לא כל כך קל לענות על השאלה. הפלייליסט שאני עורך לאורך הבלוג הזה מכיל בחירה של קטעים מוסיקליים יפים. אני נתקל בבעיה של הבחנה בין אלה לבין אלה, בין היפים לבין החבריים. הדרך הטובה ביותר עבורי לזהות אם הקטע יפה באמת הוא לנסות להגיע לאותה חצי שנייה קובעת. מוקדם יותר מכל הסבר או פירוש. יפה או לא –הקודם זוכה.
הנקודה השניה היא למצוא את "סימני היופי" במקום שבדרך כלל איננו מבחינים בהם. השיטה היא להיות קשוב לחוש היופי. כך מצאתי כי בצבעים יש יופי. עצם החוויה הצבעונית, ללא תלות מה היא מציירת ולאן היא מובילה, יש בה מטעמו של יופי שנעדר במראה השחור-לבן, שלא לומר האפרורי (אני מנחש שכאשר יתגלה אותו אזור במוח האחראי על היופי (אם טרם התגלה), יופיע בו הבהוב קל, מצמוץ, להרף עין, ברגע בו אנו נחשפים לתמונה צבעונית. אחר כך, ידעך, או יתחדש, תלוי מה ראינו). וכבר אני מציין יוצא מן הכלל – לובן השלג, היפה מכל, ואולי כל לבן אחר, כמו שחף או שמלת כלה, מה שגורם לי לחשוב שאולי האור עצמו הוא יופי, ולהיזכר שהלבן הוא בעצם האור הנוצר מערבובם של כל הצבעים (והשחור הוא העדרם). וכמה שיפה האור בעיניים. הכוכבים, הם נקודות יופי בשמיים. וזיקוקים, הרי הייתי לוקח את כל תקציב חגיגות יום העצמאות שישמש רק למופע זיקוקין שלא נגמר. וכמה יפים הויטראז'ים בכנסיות הגותיות, יצורי האור והצבע המפתים אותך להאמין באלוהים, כמו שירת הסירנות.
אבל האור הרי נמצא בכל מראה עיניים. אם כן, בכל פעם שמתעורר חוש הראיה, הוא נפתח ליופי, כאילו מבקש לחסוך בזמן, לא לבזבז את אותה מחצית שנייה של המתנה, אלא להחליט קודם כל ומייד שהמראה יפה – אלא אם יוכח, עד שיוכח, בעוד חצי שנייה, אחרת.
אם כן, הכל יפה? אלא אם יוכח אחרת. המוסר, השיפוט, הערכים, הם אלה שדורשים זמן. לכן הכל יפה, עד שהכיעור מכער. כמו גופנו עם השנים. אם כן, אין יופי. זהו המצב הטבעי. יש רק כיעור שמבטל.
אם חושבים על זה, גם האושר, הוא המצב הטבעי, עד שמתחילים לקלקל ולהסיח את דעתו. קחו לכם חצי שנייה לחשוב על זה.
מפתיע גם יופיים של המבריק והחלק. ויופייה השקוף של הצלילות. החל מהיין שבכוס הבדולח, דרך מי האגם הקפואים, ועד לאוויר הצלול של יום בהיר. דווקא ההעדר מאפשר יופי. שוב, הכל יפה ומושלם, אלא אם, ועד שבא מה שמעכיר ועוכר. וכמו השקיפות, גם החדות היא נוגד עכירות, ומי שמרכיב משקפיים יודע על היופי המצוי בפרטים הקטנים.
קטן הוא יפה. נדמה לי, ככל שישמע מוזר, שהקטן יפה מן הגדול. שמיניאטורה מדויקת של ספינה הנחה על כף ידנו מפעילה את חוש היופי יותר מאשר פסל של אפרוח בגובה ארבע קומות. והמרחק, המאפשר את הנוף הרחב והפתוח יפה ממה שמונח מול פרצופנו. ומבט הציפור, ראש ההר, או המגדל, או בסל של כדור פורח, מה ישווה לו?
רק חצי שניה, לפני שמחשבה שנייה משבשת לי הכל. למשל – האם אכן בעכירות אין יופי? ונוף ערפילי, אד על פני המים, רכסי הרים נמוגים אל האופק, יער מסתורי. האם אלה אינם יפים בזכות עצמם (כלומר יפים כבר במחצית השניה הראשונה)? האם שמלת הערפל, או החדות הבהירה, אינן הופכות כל נוף ליפה. הרי הכל יפה. עד שנמצא (או נמציא) סיבה אחרת (ולא, לא חסרות סיבות).
מקומו של היופי כאמור בהנאת החושים. גם מעבר לראיה והשמיעה. החושים האחרים מאפשרים הנאה רבה אף יותר. האם אפשר לקשור זאת ליופי? יש ריח יפה, ויש טעם יפה.
רק בחוש המישוש לא מצאתי יופי. אולי כשחולצים נעליים וטובלים את כפות הרגליים במים קרירים. אפילו כשמשתינים בִּכְלוֹת התאפקות כפויה ולא אנושית. כבר אמרנו, הכל יפה, החיים יפים. עד שיוכח אחרת.
התנצלות: בקטע חוזרת כמעט חמישים פעם המילה יופי על הטיותיה. זה כנראה רק מעיד על הקושי לתאר אותו במילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
