כל הדברים גדולים כקטנים

במאמר במוסף "הארץ" משווה אווה אילוז את המצב בשטחים הכבושים לעבדות בארה"ב, ובכלל. ההשוואה בעיני מופרכת (וכנראה גם בעיני הכותבת, שכן המאמר מכיל גם "הסברים") ואתייחס לכך בסיום, אבל הסיפור כאן הוא עבודת המערכת, לאחר שהמאמר כבר נכתב.

מאמר המשתרע על פני שמונה עמודים במסגרת עיתון יומי, הוא כבד משקל, תרתי משמע. מרבית הקוראים יוותרו על הטרחה והעונג ויסתפקו בעלעול, תוך כד קריאת הכותרות והצצה בתמונות. אלו יעשו את עיקר העבודה ויעבירו את המסר בתמצות, ובמקרים נדירים יעודדו את הקורא להשקיע ולהשתקע.

כיצד בחרו בעיתון "הארץ" לעטוף ולמכור את המאמר – כלומר, מה המסר שרצו להעביר לקורא?

הכותרת

מה יותר גרוע מלנגוס בתפוח ולמצוא בתוכו תולעת? למצוא חצי תולעת.

כבר ראיתם את הסרט "12 שנים של עבדות"? סרט על סבל נורא ואיום, אכזריות סדיסטית בלי גבול, רשעות וניצול. נורא ואיום כמעט ללא אח ורע. (אגב, אישית, את אותה אכזריות, ואת אותה עמדה מוסרית, העדפתי ב"ג'נגו ללא מעצורים" של טרנטינו, שם באים הרעים על ענשם. בכל זאת, סרט, ככל יצירת אמנות, רצוי שישאיר מקום גם לפורקן ולא רק לסיגוף. כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", אם לא במציאות, איפה נמצא מעט צדק אם לא בקולנוע?).

ומה יותר גרוע ממה שראיתם בסרט הזה? ליתר דיוק, מה גרוע פי ארבע? כמובן, "47 שנים של עבדות". היכן ומתי? כמובן, כאן ועכשיו. הכיבוש הישראלי. אם חשבתם שהכיבוש הישראלי דומה לאפרטהייד המאוס בדרום אפריקה טעיתם. הכיבוש הרבה יותר גרוע והוא דומה לסיפור העבדות בדרום ארצות הברית. ליתר דיוק, גרוע פי ארבע.

מניין לנו כל זאת? מהכותרת ב"הארץ". ליתר דיוק, זה מה שנאמר לקוראי "הארץ" באנגלית. בתרגום לעברית זה יותר מרוכך. מעניין להתעכב על שלוש הגירסאות לכותרת.

לקוראים הארץ בעולם נאמר:

o        47 years a slave: A new perspective on the occupation

זאת פאראפראה פשוטה על הסרט המדובר שקרוי במקור "12 years a slave", ומבוסס על הספר  "Twelve years a slave", (ומעניין כי זאת לפחות הפעם השניה שזה נעשה. ב-1912, בכתבה על עבד אמיתי, ששוחרר במלחמת האזרחים, נכתב, ולא במקרה, Samuel Hall, 47 years a slave).

ומכיוון שהכותרת הזאת אולי אניגמטית או אנמית, הרי שאם משתפים את המאמר בפייסבוק הוא יניב את הכותרת המשודרגת והחד-משמעית:

Not apartheid, Slavery – A new perspective on the Israeli occupation

ראשית, מדובר בשדרוג של הזוועה מהאפרטהייד השחור לעבדות השחורה ממנו (אם מותר לי בהקשר הזה להשתמש באסוציאציה השלילית של "שחור משחור"), ושנית, למקרה שלמישהו היו ספקות באיזה כיבוש מדובר כאשר אומרים "הכיבוש", מופיע הפירוט.

בהשוואה לנוסח הלועזי (המקורי), הגירסא בעברית לקורא הישראלי היא מאד מרוככת (אף שעצם הפניה השונה לקוראי הפנים וקוראי החוץ מזכירה את נאומי הפוליטיקאים מהזן החלקלק)

הגירסא העברית אומרת:

אווה אילוז מציעה ניתוח חדש לכיבוש: הפלסטינים במצב של עבדות

(בגירסא המודפסת, אגב, הכותרת למאמר אומרת "אדוני הארץ".)

התמונות

הכותרת בעברית אמנם מרוככת, אולם, כדי למנוע ספקות, הנה התמונות המלוות את המאמר. הן אינן זקוקות לפירושים, אבל בכל זאת, הואיל ובמוסף "הארץ" יש מדור המציע פרשנות לצילום מהמצב השבועי, הנה כמה מילים.

הצילום הראשון, של אנשים מאחורי סורגים כבדים, נבחר לשמש כשער לגליון (עם הכיתוב "עבדים הייתם"), ובכך מסמן את חשיבותו – זהו הדבר החשוב ביותר בגליון.

תמונות נוספות ממחישות את הזוועה –

כאן בני אדם במכלאות, מובלים כעדר בין שתי גדרות התוחמות ומכוונות אותם כפס יצור אנושי.

אם יש דבר כזה "טרמינולוגיה של צילומים", הרי שהצילומים האלה מצטטים מהטרמינולוגיה של "אנונימוס", שהפכה היום מאד נפוצה ונגישה, אפשר לומר "מיינסטרימית". מדובר באותם צילומים שנועדו להפוך אתכם לטבעונים על ידי זעזוע וחשיפה של מה נעשה בשמנו, יום יום, לחיות. מכלאות שהופכות יצורים חיים לסחורה, גדרות המכוונות את העדר למקום אחד בלבד, והרבה סורגים ומבט מיואש מאחוריהם.

התמונות האלה והרטוריקה המלווה אותן מפנות מצידן להשוואה השנויה במחלוקת עם השואה.

והנה בכתבה תמונה נוספת, ושם, מעל למכלאה האנושית של ההמונים בדרכם לעבודה נראות גם גדרות תיל מפחידות.

התמונות אומרות לקורא העכשווי – מה שקורה תחת הכיבוש הוא בדיוק מה שקורה בבתי המטבחיים, שזה כמו השואה, אבל יותר גרוע.

לנוכח כל אלה, קבוצת האנשים העומדים ליד ביתם, באוויר הפתוח, ללא שום גדרות, כמו בתמונה קבוצתית של מייסדי דגניה, נראית כהקלה גדולה. אין ספק, הרבה יותר עדיף להיות עבד שחור בוירג'יניה. אפילו מרחק הצילום הוא כזה שאם נרצה, נוכל לדמיין עבדים מחייכים ומאושרים.

(אגב, הצילום הזה צולם בדרום קרולינה (ולא בוירג'יניה) על ידי טימותי או'סאליבן. מצאתי אותו בקלות באינטרנט).