הפירסט סוני שלי היה רדיו-טייפ* דגם CF-300 (המלצה מחבר). קניתי אותו בתקופה שלפני צבא, עת עבדתי וחסכתי מעט. המעביד, בעל משרד פרסום, שרצה לחסוך בהוצאות, הציע לי, במקום שכר, מערכת סטריאו של חברה שלטענתו היא יפנית אבל אני בחיים לא שמעתי עליה - טושיבה (איזה שם מוזר). אז התעקשתי, וקיבלתי את הסוני, יחד עם ערימת קסטות* (אז עדיין לא היו קלטות) מחברה מוזרה אחרת, עם עטיפה בצבע ירוק בהיר (בניגוד לטושיבה, לא ראיתי ולא שמעתי עליה גם אחר-כך). כעת, לראשונה מיום חתונת הורי נדחק הרדיו הישן ממעמדו, ופינה את הבכורה לצלילי ה-FM (משהו משהו. אמנם לא סטריאו אבל (משהו משהו)).
בשבועות הבאים שאבתי מיָם-הרדיו תכניות מוסיקה ומילאתי את הקסטות. כל צד הספיק ל-45 דקות, כך שלא היתה התאמה מלאה בין התכניות והקסטות ועבודת התפירה והעריכה שלי הייתה גסה למדי. מהדורות חדשות בדרך כלל נקטעו, כמו גם מקבצי פרסומות ודיבורים מיותרים, והותירו רק הד של קפיצה גסה לצד שרידים פה ושם של הקלטה קודמת. האוסף האקראי שבחר עורך התכנית הפך לסדר יציב ומוצק, כמו אלבום חד-פעמי, ששמעתי אלף פעם, יחד עם ההפרעות וההפסקות, כמעט כמו הקלטה מהופעה חיה. אף פעם לא ידעתי להגיד את סדר השירים אבל בסוף כל שיר (ולפעמים, בהתמזגות או התפרצות מפתיעה, מעט לפני הסוף) ידעתי לצפות לשיר הבא. שנים, בכל פעם שהייתי שומע את השיר ברדיו, ציפיתי להמשך (שלא הגיע).
כעשר קסטות היו בערימה וכדי להבדיל ביניהן בקלות במבט מהצד צבעתי כל אחת בצבע אחר, וידעתי לפי הצבע מה יש בהן. אפשר להגיד שהיום הידע הזה אבד יחד עם הקסטות. אני זוכר רק שבכחולה היה את "Child in time", שהיה כנראה הפריט היקר ביותר (עבורי) באוסף, ובזו התכלת, היה צד אחד עם אלטון ג'ון והשני עם אריק איינשטיין.
לעיתים קרובות הגישו ברדיו תכנית ממבחר שירי אריק איינשטיין ופחות או יותר כיסו את כל שיריו. זה נכון גם היום, אבל אז השנה היתה 1974. כל שירי אריק איינשטיין, הגיעו בערך עד "סע לאט". לא היו שם כל אלה שבאו אחר כך – חמוש במשקפיים, יצחק קלפטר, אברהם חלפי, יש בי אהבה ועוד דברים.
בימי השידורים לזכרו (עדיין מוזר מוזר שהוא כבר לא אתנו) נזכרתי בשיר שלא שמעתי מאז ימי סוני (ואני כבר לא זוכר אם נזכרתי משום שהשמיעו אות למרות שלא השמיעו), שהיה בקסטה התכלת (והתחיל בפתאומיות, בוואלס מהיר, אחרי השיר שלפניו) – "אל תבכי ילדה". כך נזכרתי בקסטה התכלת עם הצד שאפשר לקרוא לו "ד'ה בסט אוף אריק איינשטיין", והוא צילום מצב של אז, עם כל מה שבעצם אין בו. צילום זמני של מצב זמני. וכמה זה דומה לצילום של השכונה משנת 74, עם הבתים שהיו, והעצים, שהם הרבה יותר נמוכים, (ודווקא העץ הגבוה שכבר חסר), ובצד (איפה שהיום הקניון), רואים את המגרש הריק עם החרציות, והסככת אבטיחים, אבל אין שום זכר לקניון, ולמגרש החניה הגדול, ומאחורה לא עומדים הבניינים הלבנים בני שש הקומות כי עדיין לא בנו אותם. כי בצילום ישן לא רק שרואים את מה שכבר איננו, אלא שמה שישנו – עדיין אינו.
כמה מוזר, תמונה ישנה של מנהטן - בלי המגדלים התאומים
*ע"ע רשמקול, ע"ע טייפרקורדר, ע"ע טייפ-סלילים, ע"ע זמרי קסטות, ע"ע וידאו-טייפ, ע"ע צד, ע"ע תקליט, ע"ע פטיפון, ע"ע AM, ע"ע הקסטה נתקעה, ע"ע עיפרון, ע"ע הדלת של הטייפ נעקרה מזמן אבל הרדיו מנגן עד היום במוסך ובמקום האנטנה שנשברה מחובר חוט חשמל ארוך.
הואיל והזכרנו את Child in time (אשר פתח את מדור הפלייליסט שלי)
והואיל ופתחתי פעם קטגוריה בשם "זוגות" אשר זיווגה בין קטעים מוסיקליים שיש ביניהם קשר או השפעה, לדעת העולם או דעתי, הנה הגלוי המפתיע מבית ויקיפדיה – השיר הוא כמעט העתקה מהשיר Bombay Calling של הלהקה It's a beautiful day (שאחראית בין היתר ל- White bird, חבר כבוד בז'אנר שירי "ציפור בצבע", שהופיע משך שנים באחת הקסטות שלי, אולי אפילו זו התכלת). ההעתקה, באותם ימים, התקבלה בקלילות ובכבוד (שמאד חסרים בימינו), והושלמה בהעתקת גומלין, כאשר השיר "Don and Dewey" (כשמו של צמד מאד נשכח) מועתק מ-"Wring that Neck" (שני קטעים כל-כך לא מוכרים שאיננו יכול לקבוע אפילו אם הם דומים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
