הכל התחיל ערב אחד בפייסבוק כאשר מישהו שיתף את השיר הזה, מן הסתם כרמז אקטואלי. זה שקישר את הקישור כתב "יהורם גאון – דון פרנצ'סקו", אך קל להבחין בקולות נוספים מצטרפים אליו, כך שהלכתי לבדוק. ביוטיוב אכן נאמר כי השיר שאת מילותיו כתב חיים חפר והלחין יוחנן זראי (כמה קסם יש בכל אותם צמדי יוצרים שלמדנו להגות ממש כצירוף בלתי ניתן לשנוי – נתן יונתן ונחום היימן, אהוד מנור ומתי כספי, חיים חפר וסשה ארגוב (אה, אז בעצם יוחנן זראי לא קשור. אבל יש לו כמה לחנים נפלאים. נצא רגע מהסוגריים ונקדיש כמה מילים ליוחנן זראי).
זראי שייך ל"מאפייה הונגרית", מקבץ יוצרים ילידי הונגריה שפעלו בארץ בעשורים הראשונים לקיומה (שהידוע בהם הוא אפריים קישון). ב-1971 עזב זראי את הארץ ועבר לחיות במדינות בהן האקלים התרבותי יותר נח, כמו גרמניה, הולנד ושוויץ. בתקופה שפעל כאן הספיק להותיר חותם בזכות כמה מהלחנים היפים והמכוננים של תרבות שנות השישים (כמובן שנות השישים אינן הסיקסטיז).
הנה רשימה חלקית שליקטתי (חלקם רק למבינים/ותיקים. לאחרים, הזדמנות לחפור ולחקור. הנאה מובטחת) – "רוח סתיו", "כוכב הצפון", "אחי הצעיר יהודה", "מי שחלם" (הופיע כאן בפלייליסט), פסקול הסרט "סאלח שבתי", כולל "משיח הזקן" (שהופיע כאן ב"זוגות"), "שיר הקטר", "הסלע האדום", "שיר ההד", והשירים בביצוע אשתו דאז ריקה זראי (למבינים/ותיקים) כמו "קול אורלוגין" ו"גן השיקמים". (והנה הרשימה המלאה (אולי)). (אם תרצו גם לשמוע, אפשר להכיר כאן כאן. אני הייתי טורח למצוא את הביצועים המקוריים).
אם כן, את השיר "דון פרנצ'סקו" כתב חיים חפר והלחין יוחנן זראי. אבל מעניין יותר, נאמר (וצילום עטיפת התקליט סיפר) שהשיר מתוך ההצגה "שורש כל רע". את השיר זכרתי מן הרדיו אבל ההצגה לא אמרה לי דבר.
והנה, בצידי העמוד, היכן שיוטיוב מציע קטעים נוספים, הבחנתי ב"שורש כל רע – נשים". אמנם זאת יכולה להיות אמירה בפני עצמה, אבל חשדתי שמדובר בשיר שאני מכיר (ולא שמעתי כבר המון המון זמן) כך שעברתי אליו. בעוד אני נהנה להקשיב מצאתי בדף הזה כמה פרטים נוספים –
שורש כל רע – "נשים"
מילים: חיים חפר. לחן: יוחנן זראי. השחקנים והזמרים: יהורם גאון, יוסף כרמון, חנן תרשיש, יוסף (בומבה) צור, מרגלית אנקורי .
"להקת "שורש כל רע" הוקמה לשם הפקה חד פעמית על פי מחזה של ניקולו מקיאבלי (1489-1527). ה"מוטו" של חייו ויצירתו היתה כי האדם באשר הוא, נולד והולך לעולמו כאיש שפל והדרך להצלחה אישית מותנית בניצול מקסימלי של עובדה עצובה זו." - נחום נחצ'ה היימן.
יצאתי אם כן לחפש. ויקיפדיה הצביעה עליו תחת הערך "מועדון החמאם", ברשימת התכניות שהועלו בו, וסיפר כך –
"שורש כל רע " - נכתב על ידי חיים חפר, דן בן אמוץ ויורם מטמור לפי המחזה לה מנדראגולה של מקיאבלי עם מוזיקה של יוחנן זראי ובביומו של שמואל בונים.
ואף מילה נוספת.
מתוך סקרנות לשֵם שמעולם לא שמעתי הלכתי ליורם מטמור. כבר בתוצאות של גוגל, אני נמשך להודעה מפורום יהדות הונגריה, על קריקטורה של דוש, והערה קטנה (באותיות הקטנות למטה, אתם מכירים) "מעניין אם כך למה מטמור זכה בבלון". כאן מתבהר תחילה שגם מטמור השתייך לאותה "מאפיה הונגרית", ואכן איננו מוכר מאד. נכנסתי לפורום. הנה כמה משפטים מתוך מהחקירה שמתנהלת שם (כך לא תצטרכו לבדוק בעצמכם). כאמור, מפרסם ההודעה מצא קריקטורה של דוש, עם "שרוליק" (לותיקים/מבינים/מחפשי בגוגל) אוחז זר בלונים, ובכל אחד שם של יוצר ממוצא הונגרי. הוא (כותב ההודעה) שואל לגבי שניים שאינו מזהה, מטמור אחד מהם. "יוליקה" משיבה לו: "אם תתאפק עד מחר אשאל את אמי (שלמרות גילה המופלג - יש לה זכרון פפנומנלי)". ואכן למחרת הגיעה התשובה – " מטמור יורם - היה רופא בבית חולים דונולו ביפו"... למזלנו, קורא אחר מגלה שיורם מטמור (הנס שטרנהיים), יליד 1925 היה סופר, מחזאי ומערכונאי ומוסיף רשימה חלקית של יצירותיו.
באתר לכסיקון הספרות העברית למדתי מעט יותר על תולדות חייו.
"יורם מטמור (1925-1975) Yoram Matmor
יורם מטמור (הנס שטרנהיים) נולד בהונגריה בי"א בסיון תרפ"ה, 3 ביוני 1925. במלחמת העולם השנייה שירת בצי הבריטי, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ושירת ב"הגנה". למד באוניברסיטה העברית. בישראל כתב מחזות ומערכונים עבור הפקותיהן של להקת פיטר פריי, התיאטרון הקאמרי, החמאם, תיאטרון סמבטיון, תיאטרון גיורא גודיק, להקת הנח"ל, להקת פיקוד המרכז ואף כתב לשחקן היחיד שמעון ישראלי. בנוסף לכתיבת מחזות כתב מספר ספרים, בהם "המלחמה הערבית-ישראלית" (1948). היה נשוי לאופנאית קטי מטמור. בשנים 1967–1971 חי בלונדון, שם פרסם את הרומן באנגלית "המכשיר" (בארצות הברית הופיע בשם "מי? אני??"). יורם מטמור נפטר בכפר דייגים קטן על חופי פורטוגל בכ"ב בסיון תשל"ה, 1 ביוני 1975. שני בניו, החיים בארצות הברית, הם מחזאים העוסקים בשימור מורשתו התיאטרונית.
(כל המידע נלקח מויקיפדיה)"
(כלומר המידע מוויקפדיה, אבל ההבהרה מאתר לכסיקון הספרות)
הסיפור הזה כבר מוסיף פרטים והופך את החיים למשהו צבעוני ומעניין יותר. מהונגריה לצי הבריטי ולהגנה, אשת-אפנה (כפי שלמדתי בהמשך, בעלת הבוטיק הראשון בציון), חיים בלונדון בתקופה העליזה ביותר בעת החדשה, ומוות בכפר דייגים קטן בפורטוגל. (אם כי, מעניין אם יש בנמצא כפר דייגים גדול).
Made in Hungaria
ולא הייתי טורח מטריח בכל אלה אלמלא הייתי מסתקרן עד לויקיפדיה. אין שם הרבה פרטים נוספים. אבל כאשר רושמים את תאריכי הלידה והפטירה בסמיכות זה לזה, הם יכולים לקבל משמעות אחרת. כך נראית השורה הראשונה –
"יורם מטמור (Yoram Matmor; 3 ביוני 1925 – 1 ביוני 1975) היה מחזאי וסופר ישראלי".
עבור מי שמתייחס לכיתוב על מצבה כתרגיל חשבוני, ויודע לחשב במהירות, זאת שורה מפתיעה ונוקבת. מטמור נפטר בדיוק יומיים לפני יום הולדתו החמישים.
לעומת זאת, השורה האחרונה בביוגרפיה מכילה מידע שלא הועתק ללכסיקון הספרות העברית –
"יורם מטמור שלח יד בנפשו בכפר דייגים קטן על חופי פורטוגל".
זאת היא כמובן ראשיתה של תעלומה ישנה הקוראת לפתרון. לצערי, מטמור מת מוקדם מדי ולא הספיק להטביע חותם באינטרנט. למעט איזכורים רבים של יצירותיו לא הצלחתי למצוא שום פרט, פרט לכך שהוא זה שהציע לראש המאפיה ההונגרית, אפרים קישון, להפוך את סדרת המערכונים על "סלאח שבתי" לסרט.
חומר לחשוֹב – בתחתית העמוד, ויקיפדיה ממיינים את החומר לקטגוריות. אלה הקטגוריות בערך של יורם מטמור:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
