כבר סיפרתי על הספר "קרחונים
באופק" (על המסע לגלוי נתיב המים העוקף את יבשת אמריקה מצפון) ועל חלקו בעיצוב הילדות שלי. אך טבעי הדבר שהיום, בעידן גוגל,
אגגל ואשלים כל מה שאפשר לדעת על הספר ועל המחבר (שלא ניתקלתי בהם מעולם מחוץ למדף שלי). וכמו שקורה בעידודו של מרפי, לא מצאתי דבר. ראשית, משום שקשה לתרגם לשפת ולכתב המקור. איך בדיוק כותבים
בלועזית גהרט אייק? (כל הצירופים שניסיתי לא הניבו דבר). איך מחפשים באנגלית
"קרחונים באופק"? (וכמה תשובות אפשריות מוצאים). איזה ספרות יש על הקפטן מק-קלור והמעבר הצפוני
מערבי? דווקא יש, ויש גם ערך נפרד
בויקיפדיה על אותו מסע עצמו (ושם, למרבה ההפתעה, מופיעים שמות כל אנשי הצוות.
כמעט חמישים שנה והשמות, בחלקם, מוכרים לי עדיין, גיבורים כנבלים. מתי לאחרונה
פגשתם גיבור או נבל כעבור חמישים שנה)? אבל את הספר שלי, או מחברו, נכון לכתיבת שורות
אלה, לא פגשתי עדיין בשום מקום.
תגלית מעניינת שזימן לי החיפוש הוא תגלית
מעניינת חדשה. בשנת 2010 גילו ארכאולוגים קנדים את האוניה גיבורת הסיפור, ממתינה
מזה 155 שנה בקרקעית הים, תחת מעטה של קרח. מוזר לחשוב על הצירוף של ארכיאולוגים וערבות
הקרח של צפון קנדה. אבל מרגש, דווקא במושגי הזמן של משלחת מחקר שהייתה לכודה ארבע
שנים במפרץ קרח מבודד, עד לחילוצה, שמאה חמישים שנה מאוחר יותר, חמישים שנה לאחר צאת
הספר שקראתי בילדותי, בימים אלה ממש בעצם,
נסגר המעגל.
נשאר עוד נסיון אחד אחרון. הספר מלווה
באיורים. אותם איורים מופלאים שעיטרו ספרים ישנים, כאלה שבתור ילד הייתי אומר
"אני רוצה לצייר ככה", וגם מנסה. שמו של המאייר נזכר במהדורה – ז.בוריאן.
והוא התגלית השניה. את בוריאן מצאתי ברשת (לא מייד), עם אוסף עצום של איורים, אך
אף לא אחד שעיטר את הספר. זדאנק בוריאן, מאייר וצייר צ'כי מעוטר ופורה, בן המאה
העשרים, השאיר בעולם כעשרים אלף(!) איורים (מה הפלא שחיפוש תמים בגוגל לא מעלה את קצה
הקרחון של אלה מ"קרחונים באופק") ונודע בעולם כולו בזכות עבודות ה- Paleo-Art, ציורים המתארים את העולם
הפרהיסטורי והיצורים הקדמונים, והוא אחד היוצרים החשובים והמשפיעים בתחום הזה. הוא
מהאנשים שהפכו את הדינוזאורים מרעיון למחזה. ועוד דבר על בוריאן זה בהמשך.
הכשלון באיתור הספר, כלומר של המקור
(והכל התחיל מתוך הכוונה התמימה לצרף לפוסט הזה את אחד האיורים בספר), לימד
אותי שני דברים. הראשון, שבאופן מפתיע לא כל דבר אפשר למצוא בויקיפדיה. השני, שגם
מחוץ לוויקיפדיה, המידע ברשת אינו יושב ומחכה, ומשימת האיסוף היא מלאכת צייד בלשי
לכל דבר. בזכות הכישלון הסתערתי שוב. ושוב. כמו גלים על הסיפון. לא אתאר כאן את
פרטי המסע. דרך שמות ודמויות, כתבות וערכים, גירסה אנגלית שתורגמה ממקור אחר, עם מחבר אחר, ואתרים בשפה הגרמנית, הגעתי*. האמינו לי, המשימה בלתי אפשרית. סרט דוקומנטרי לכל דבר.
שם הספר - Schweres
eis voraus! Der kampf um die Nordwest-passage
ומחברו - Aichinger,
Gerhard, שכתב את
הדברים בדיוק מאה שנה לאחר התרחשותם.
הדרך לאיורים הייתה עדיין ארוכה, אך גם הגיעה
אל סופה. כאן, בקישור הזה,
בין שלל ספרים מאויירים של פנימור קופר, בין ערבות רחבות ידיים ואינדיאנים על
סוסיהם, התגלה סוף סוף הקרחון שלי. עדיין, עד שיוכח אחרת, באינטרנט יש הכל. אבל
משימת החיפוש לא תמיד פשוטה. המסע הזה הגיע אל סופו, המוצלח.
* זה הולך בערך כך. המתורגמן (ללשון האסקימוסים) של המשלחת הבריטית, הוא
הכומר הגרמני יוהאן מירטשינג. יומניו (הם הטקסט המקורי שתורגם לאנגלית
ב-1967 תחת הכותרת Frozen Ships) הם ששימשו גם את המחבר אייק גרהרד,
יליד 1900, לכתיבת הספר בגרמנית, ב-1953. הספר יצא במספר הוצאות ולפחות אחת מהן
מעוטרת באיוריו של בוריאן. זה הספר שתורגם לעברית ב-1964, ויצא לאור מלווה
בכל האיורים. אבל זהו רק תקציר התוצאה, שלא אומר דבר על הדרך.
מדוע חזרתי לכאן דווקא היום? כי בשלב בו
הצלחתי לאתר את בוריאן המאייר, על שלל חיות הבר והפראים, למדתי עליו דבר חשוב. גם
הוא שותף. גם הוא שותף לנבחרת הקטנה והאלמונית והפרטית שלי. ומה עוד מעורר
כזאת הזדהות. בוריאן נולד, כמוני, ב-11 בפברואר.
אין פלא שבימים אלה, אני קורא שוב את
"קרחונים באופק", נהנה להזכר, וכבר לא חולם לעשות מזה סרט. גם לא לחזות בכל
מקומות במו רגלי ועיני. החלומות, כמו האסקימוסים בסיפור, נשארים
בשדות השלג האינסופיים, או בשפתם "מציצים בעינו של הזאב".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
