האימרה הידועה אומרת שבמקום בו מחלקים הרבה צל"שים כנראה שהיו
הרבה כשלונות. זה נכון, אבל לא רק צל"שים. גם האשמות והתחמקויות מהאשמות,
ועיקר העיקרים – ועדות חקירה. כי עומק החקירה כעומק הכשלון. המושג ועדת חקירה הפך
לבן חוקי בשפה אחרי הכשלון של מלחמת יום הכיפורים, והשם אגרנט נחקק בעמוד הראשון
של תולדות המלחמה ההיא. וועדת וינוגרד חיפשה אשמים לאחר הכשלון של מלחמת לבנון
השניה. אף ועדה לא חקרה את הראשונה (רק את הטבח בסברה ושתילה שהיה פשלה גדולה). ולא
את מלחמת ששת הימים. וזאת הטעות הגדולה של היום השביעי.
היום, 5 ביוני, יש שחוגגים את יום ירושלים ויש שזוכרים את פרוץ המלחמה
ההיא שנמשכה 6 ימים אך הוכרעה בתוך שלוש שעות. את הנצחון המוחץ לא חקרה שום ועדה.
ואי אפשר שלא לרצות לחשוב שאילו קמה ועדה כזאת, ומזהה את האשמים, המתחזים,
הנוכלים, הרוצחים והשחצנים, ואילו יושמו מסקנותיה, לא היינו חייבים את מלחמת יום
הכיפורים ולא את ועדת אגרנט וכל ההיסטוריה היתה אחרת.
אבל אם משחקים בכאילו, די ברור שגם אם היתה ועדה כזאת, היא לא היתה
מבינה את המהלך שקרה, ולא היתה מזהה שהסוס הנהדר שהשאיר מאחוריו האויב במנוסתו הוא
מלכודת שמצליחה פעם אחר פעם. ואם היתה מזהה, ברור שאף אחד לא היה מקשיב ומיישם.
ובכל זאת, חשוב לזכור, שוועדת החקירה שלא היתה אחרי ששת הימים היא חשובה לא פחות
מזאת שהייתה אחרי יום הכיפורים. אולי יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
